במדבר, פרק י״ד, פסוק י״ט

בקשתו של משה סְלַח נָא אינה מכוונת למחיקה מוחלטת של החטא, אלא לדחיית הזעם ופריסת העונש כדי למנוע את השמדת העם בבת אחת. הוא משתמש בכינוי המרוחק הָעָם הַזֶּה משום שבעקבות מרדנותם הם פרקו עול ואינם ראויים להיקרא עם ה', אך הוא נאחז במידת הרחמים ומבקש חסד אחד עצום כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ שיאפשר את המשך הנהגתם הנסית. משה מזכיר את התקדימים שבהם ה' סלח להם בעבר, וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה את עוונם בכך שה' לקח כביכול את החטא על עצמו, עזר לעם לשאת בנטל והוביל אותם לריפוי. הוא מציין שמרדנות זו אפיינה אותם מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה, כלומר מיום צאתם ועד לזמן או למקום הגיאוגרפי הנוכחי, ומבקש שכשם שה' ליווה אותם בסבלנות עד לנקודה זו, כך ימשיך לשאת אותם הלאה.