קרה לכם פעם שממש פחדתם ממשהו חדש, עד שהרגשתם שאתם מעדיפים לחזור אחורה למצב הקודם, רק לא להתמודד עם הפחד? בבוקר שאחרי חזרת המרגלים קרה משהו עצוב. במקום לסמוך על ה', הפחד השתלט על כולם במהירות עצומה. דברים שאמרו כמה מרגלים בודדים גרמו לעם שלם לאבד את התקווה.
בני ישראל התחילו להתלונן. המילה וַיִּלֹּנוּ מתארת את הכעס והתמרמרות של כולם. אבל מי שבאו בטענות ישירות למשה ולאהרן היו כׇּל הָעֵדָה, כלומר המנהיגים ונציגי הציבור שדיברו בשם כולם. הם האשימו אותם שהוציאו אותם ממצרים רק כדי למסור אותם בידי האויב.
מתוך הייאוש הגדול, העם מבקש בקשה קשה. כשהם אומרים את המילה לוּ, הם בעצם מבקשים ואומרים "הלוואי". הם צועקים לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, כלומר, הלוואי שהיינו מסיימים את חיינו בשקט ובשלום שם. וכיוון שזה כבר לא אפשרי, הם מבקשים את האפשרות השנייה והפחות גרועה בעיניהם: אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. כשהם משתמשים במילה וּמַתְנוּ, האות ו' משמשת כחיבור שפירושו "מי ייתן ו...".
המפרשים מסבירים שהעם לא פחד מעצם סיום החיים, אלא מאיך שזה יקרה. הם העדיפו סיום טבעי ושקט במיטה, מאשר להיכנס למלחמה מפחידה מול אויב חזק, שבה הם דאגו שהמשפחות והילדים שלהם יישארו ללא הגנה.