קרה לכם פעם שמישהו רצה לעשות למענכם משהו נפלא, אבל מתוך פחד חשבתם שהוא בעצם מנסה להזיק לכם? זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל. העם עומד לפני הכניסה אל הָאָרֶץ הַזֹּאת, שהיא ארץ כנען, והם מרגישים ייאוש עמוק. מעניין שהם לא צועקים בפומבי שמדובר בארץ מסוכנת, כי הם יודעים שמשה ואהרן יוכיחו בקלות שזה שקר שהמרגלים המציאו. במקום זה, הם מתלוננים רק על הצבא החזק של האויב, ושוכחים לגמרי שה' הבטיח להילחם בשבילם.
כשהם שואלים ולמה ה' מביא אותנו, הם בעצם חושפים את הבעיה האמיתית שלהם: חוסר אמונה. הם חושבים בטעות שה' מוביל אותם לארץ מתוך שנאה, אולי כעונש על דברים רעים שעשו בעבר. לחשוב שה' מתכנן לעשות להם רע זה חטא חמור מאוד. הם פוחדים מהמלחמה וחוששים לסיים את חייהם מוקדם בקרב במקום לזכות לחיים ארוכים ורגועים.
הם גם דואגים מאוד למשפחות שלהם וטוענים שהן יהיו לָבַז. הכוונה היא שהם חוששים שכל הרכוש שלהם יילקח כשלל על ידי האויבים, ובניגוד למצב רגיל שבו אדם משאיר את הדברים שלו למשפחתו, כאן לא יישאר להם כלום. מתוך כל הפחד והבלבול הזה, הם מגיעים למסקנה שהכי כדאי שׁוּב, כלומר לחזור, למצרים. בעיניהם, עדיף לחזור להיות עבדים במצרים ולהישאר בחיים, מאשר להיפגע במלחמה במדבר.