תארו לעצמכם שאתם מנסים לשכנע מישהו לוותר על עונש, לא בגלל שלמי שעשה את המעשה מגיע שיוותרו לו, אלא בגלל מה שאחרים עלולים להגיד או לחשוב. זה בדיוק מה שעושה משה רבנו. אחרי חטא המרגלים, ה' כועס מאוד על העם. משה נעמד להתפלל עליהם, אבל הוא לא מבקש מה' לסלוח להם כי הם התנהגו יפה, אלא משתמש בטענה חכמה מאוד שקשורה למה שיגידו אומות העולם.
משה אומר לה': וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם על העונש שתביא על העם, כִּי הֶעֱלִיתָ, כלומר העם אשר העלית והוצאת מִקִּרְבּוֹ, מתוך המדינה של המצרים. משה מזכיר שהמצרים מכירים היטב את הניסים של ה', והם יודעים שה' הוציא את ישראל ממצרים למרות שגם שם הם לא תמיד התנהגו כמו שצריך. משה חושש מאוד ממה שהמצרים יחשבו עכשיו. הרי המצרים ראו שה' אהב את העם ודאג לו במדבר במשך שנה שלמה. לכן, אם פתאום העם ייענש ולא ייכנס לארץ כנען, המצרים לא יגידו שזה קרה בגלל שהעם חטא. הם יחשבו בטעות משהו אחר לגמרי: הם יגידו שלמרות שה' הוציא את העם ממצרים, עכשיו פשוט נגמר לו הכוח, או שאולי האלילים של ארץ כנען חזקים יותר, חס וחלילה.
משה כל כך דואג לכבודו של ה' בעולם, עד שהוא מוותר על ההזדמנות האישית שלו להיות לעם גדול בעצמו. הוא מבקש מה' לסלוח לעם ישראל רק כדי שהמצרים, וכל שאר העולם, ימשיכו לדעת שה' הוא החזק והכול יכול, ולא יפיצו עליו שמועות לא נכונות.