במדבר, פרק י״ד, פסוק כ״ב

קרה לכם פעם שהוכחתם לחבר שוב ושוב שאתם לטובתו, אבל הוא עדיין המשיך לפקפק בכם? זה בערך מה שקרה בין ה' לבין בני ישראל במדבר, וזה הוביל לרגע עצוב מאוד. ה' פותח את דבריו במעין שבועה חמורה ואומר כי. הוא מתכוון אל כל האנשים, כלומר לכל עם ישראל שזכה להיות מוקף ומוגן בענני הכבוד. האכזבה מהעם היא עצומה בגלל ההבדל הגדול בין מה שהם ראו לבין ההתנהגות שלהם. הרי הם הראים את כבדי, הם לא סתם האמינו בה', אלא ממש חוו וראו את הנוכחות שלו, כמו שקרה כשקיבלו את התורה בהר סיני. הם גם ראו ואת אתתי, את הנסים העצומים והשליטה המוחלטת של ה' בטבע, גם במצרים וגם במדבר הריק. הנסים האלה נועדו להוכיח להם שה' תמיד רוצה בטובתם. למרות כל זה, הם וינסו את ה'. הם העמידו אותו במבחן. במקום לסמוך עליו, הם הטילו ספק ביכולות שלו ובהבטחות שלו, כי הם עדיין חשבו כמו עבדים שקשה להם להאמין שה' יכול לשנות את חוקי הטבע בשבילם. וזה לא קרה רק פעם אחת, אלא זה עשר פעמים בדיוק. המילה "זה" באה להדגיש שהחטא העשירי והאחרון, שהוא חטא המרגלים, הוא זה שהכריע את הכף. עשרת הכישלונות האלה הפוכים לגמרי מעשרת הניסיונות שבהם אברהם אבינו עמד בהצלחה. בסופו של דבר, הם ולא שמעו בקולי. למרות שהם שמעו את קולו של ה' פנים אל פנים, הם בחרו להתעלם, לא לציית לציווי שלו ולא להבין שההשגחה שלו היא בעצם הרצון שלו. בגלל חוסר האמונה הזה, נקבע שהם ימשיכו לנדוד במדבר.