קרה לכם פעם שהשקעתם ועזרתם לחבר שוב ושוב, הייתם ממש טובים אליו, אבל הוא עדיין לא סמך עליכם? אחרי שעם ישראל שמע את דברי המרגלים ונבהל, ה' פונה אל משה ושואל אותו בכאב: עַד־אָנָה? המילה הזו לא רק שואלת "עד מתי", אלא עד איזה גבול העם ימשיך להתנהג כך.
ה' מצביע על שתי קבוצות שונות בעם. על האנשים שהחליטו למרוד בכוונה הוא אומר יְנַאֲצֻנִי, כלומר להכעיס ולזלזל. על שאר העם שפשוט נבהל ופחד, הוא אומר לֹא־יַאֲמִינוּ בִּי. חוסר האמונה שלהם לא היה רק פחד ממה שיקרה, אלא הם פשוט שכחו שה' באמת אוהב אותם ורוצה בטובתם.
מה שהופך את המצב לעצוב יותר הוא שזה קורה למרות בְּכֹל הָֽאֹת֔וֹת שה' עשה להם. ה' עשה עבורם המון נסים שהיו אמורים לתת להם ביטחון מלא בו. דווקא בגלל שהם ראו את הכוח שלו כל כך הרבה פעמים, חוסר האמון שלהם עכשיו הוא פשוט לא מובן. בסוף, ה' משתמש במילה בְּקִרְבּֽוֹ בלשון יחיד, ולא ברבים, כדי להזכיר שפעם בני ישראל היו מאוחדים ממש כמו אדם אחד עם לב אחד שסומך על אביו שבשמיים.