במדבר, פרק ה׳, פסוק כ״ט

חשבתם פעם איך התורה בוחרת לסיים ולסכם קבוצה ארוכה של חוקים? הפסוק שלנו עושה בדיוק את זה, ומסכם את כל הכללים המיוחדים במקרה שבו בעל חושד שאשתו עשתה מעשה לא ראוי בסתר. התורה פותחת במילים זֹאת תּוֹרַת, כדי ללמד אותנו שזהו חוק קבוע לתמיד, ולא כלל שהיה נכון רק לאותו הזמן. המילה הַקְּנָאֹת מופיעה בלשון רבים, והיא מזכירה לנו שהאזהרה שהבעל מזהיר את אשתו חייבת להיעשות מתוך רצינות גדולה. אם הוא סתם צחק או אמר את זה מתוך מריבה, אין לאזהרה הזו שום תוקף. התהליך הזה שייך רק כאשר מדובר על אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ, כלומר אישה שהיא נשואה באמת ובאופן מלא לבעלה. בסופו של התהליך, המילה וְנִטְמָאָה מתארת מצב שבו מתברר לצערנו שהחשד היה נכון והאישה אכן לא התנהגה כראוי, ולכן בני הזוג כבר לא יכולים להישאר נשואים זה לזה. אבל יש כאן תנאי חשוב ומרתק לסיום: הנס המיוחד שבו ה׳ עוזר לגלות את האמת נועד לשמור על הטהרה של המשפחות בעם ישראל, והוא יעבוד אך ורק אם הבעל בעצמו הוא אדם נקי וטהור שמעולם לא עשה חטאים דומים בעצמו.