קרה לכם פעם שהכנתם מתנה מיוחדת והתרגשתם לבחור למי לתת אותה? בזמן התנ"ך, חקלאים היו צריכים להפריש חלק מהיבול שלהם ולתת אותו במתנה לכהנים. אבל מי מחליט איזה כהן יקבל את המתנה? החקלאי עצמו. על כך אומרת התורה וְאִישׁ אֶת־קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ. כלומר, למרות שהמתנות הקדושות מיועדות לכהנים, הזכות לבחור לאיזה כהן בדיוק לתת אותן נשארת אצל האדם. הכהנים לא יכולים לבוא לשדה ולקחת את האוכל בכוח, אלא הם צריכים לחכות שהבעלים יבחר בהם מתוך רצון טוב.
ומה קורה ברגע שהחקלאי מסר את המתנה? כאן ממשיכה התורה ואומרת אִישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה. מאותו הרגע, המתנה שייכת לגמרי לכהן שקיבל אותה. החקלאי כבר לא יכול להתחרט ולקחת אותה בחזרה, ואף כהן אחר לא יכול לבוא ולדרוש אותה לעצמו.
מעבר לכללים האלה, מסתתר כאן מסר חשוב על נדיבות. אדם שנותן את המתנות שלו בשמחה ובעין יפה, ה' מברך אותו והוא יזכה לשפע רב. לעומת זאת, אם מישהו מתקמצן ומנסה לשמור לעצמו את מה שהוא אמור לתת, בסופו של דבר הוא עלול לאבד את הרכוש שלו. כשאנחנו מקיימים מצוות ונותנים משלנו מכל הלב, רק כדי לעשות את רצון ה' ובלי לחפש פרס, אנחנו עושים את המעשה הטוב והשלם ביותר.