התורה מסדירה את גבולות הבעלות על הקדשים וקובעת כי וְאִישׁ אֶת־קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, כלומר חלק מן הקדשים נשארים בבעלותו הבלעדית של האדם, וגם באלו שחובה למסור, נשמרת לו הזכות הבלעדית לבחור לאיזה כהן להעניקם. ברגע שהאדם בחר, אִישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה, ומאותו רגע עוברת הבעלות לחלוטין לידי הכהן ללא אפשרות חרטה מצד הבעלים או ערעור מצד כהנים אחרים. זכות זו תקפה גם עבור כהן המביא קורבן אישי, הרשאי להקריבו בעצמו ולשמור את בשר הקורבן. מעבר לפן המשפטי, הפסוק מלמד כי אדם המעכב את מתנותיו מתוך קמצנות וחוסר ביטחון בה' מסתכן באובדן רכושו ובמשברים משפחתיים. לעומתו, המוסר את הקדשים בעין יפה וכמתנה לה' ללא כוונת רווח, יזכה לברכה רבה ולהשלמת ייעודו הרוחני.
במדבר, פרק ה׳, פסוק י׳
פרשת נשא
וְאִ֥ישׁ אֶת־קֳדָשָׁ֖יו ל֣וֹ יִהְי֑וּ אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּ֥ן לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ {פ}
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.