במדבר, פרק ה׳, פסוק ג׳

שמירת קדושת המרחב הציבורי מחייבת להרחיק את כל הטמאים מִזָּכָר עַד נְקֵבָה, ביטוי שנועד לכלול קטנים וגדולים כאחד ולהבהיר שגם נשים מצורעות חייבות בהרחקה. הציווי להוציאם לחלוטין אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה נובע מדרישה רוחנית ולא מחשש להדבקה במחלה, ולכן המורחקים נדרשים לשהות בסמוך למחנה, כאשר המילה תְּשַׁלְּחוּם מרחיבה את חובת ההוצאה גם על כלים טמאים ועל אנשים חולים או תינוקות שיש לשאת אותם. האזהרה וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם בלשון רבים מצביעה על קיומם של שלושה מחנות ברמות קדושה שונות, שכל אחד מהם דורש הרחקה של סוג טומאה אחר. תכלית ההקפדה הזו מוסברת בכך שה' מצהיר אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם, עובדה המחייבת את העם בניקיון פיזי ומוסרי מוחלט בזמן שהמשכן עומד על תילו, אף על פי שהשכינה אינה עוזבת אותם גם כשהם בטומאתם.