במדבר, פרק ה׳, פסוק ד׳

עם השראת השכינה במחנה נוצר צורך מהותי ברמת קדושה פיזית ומוסרית חדשה, ולכן מיהר העם להרחיק את הטמאים עוד בטרם החלו המסעות. הקהילה צייתה להוראה וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אל אזור מוגדר שהיה סמוך למחנות השבטים, לא מתוך פחד טבעי מהידבקות אלא מתוך ציות מוחלט להלכה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה. הפתיחה וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל והסיום כֵן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מעידים על שיתוף פעולה מלא, שבו החברה ביצעה את ההרחקה באופן שוויוני ובסבר פנים יפות, ואילו הטמאים קיבלו את הדין באהבה ויצאו מרצונם ללא צורך בכפייה. ברמה הפנימית, הרחקה זו מסמלת את עקירת המידות הרעות מתוך החברה במטרה לבסס קהילה קדושה המושתתת על נדיבות ועין טובה.