במדבר, פרק ז׳, פסוק ב׳

מנהיגי העם חשו אשמה על כך שהתעצלו בתרומתם להקמת המשכן, ולכן מיהרו כעת אל פתח אוהל מועד וַיַּקְרִיבוּ את נדבתם ראשונים. הם נשאו את התארים המקבילים נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וכן רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם, המבטאים את מעמדם הכפול כדמויות לאומיות שצמחו מתוך הנהגת משפחותיהם וייצגו את שבטיהם נאמנה. בנוסף הם נקראים נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, משום שבעבר היו שוטרים במצרים וספגו בגופם את מכות המקלות של הנוגשים כדי להגן על אחיהם, ובזכות מסירות נפש זו רומם אותם ה' להנהגה. לבסוף, ה' בחר בהם להיות הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים, כלומר לסייע למשה ולאהרון במפקד העם שעתיד היה להיערך בקרוב, תפקיד שחשף אותם למצבו הרוחני של הציבור ודחף אותם להביא קורבנות כפרה בעד שבטיהם.