הנהגת העם מתייצבת בחזית חנוכת המזבח. מנהיגי השבטים ניגשים להביא את קרבנם, והכתוב מעטר אותם בשורת תארים נכבדים. ריבוי התארים ומועד ההקרבה עוררו את הפרשנים לעמוד על מניעיהם של הנשיאים ועל משמעות מעמדם הכפול.
באשר למניע להבאת הקרבן, הגלום במילה וַיַּקְרִיבוּ, יש המסבירים כי הנשיאים חשו אשמה על כך שהתעצלו קודם לכן בנדבת המשכן, כשהמתינו לראות מה יתרמו שאר העם. כעת, מתוך רצון לתקן ולשמוח בהשלמת המשכן, הם מיהרו להיות הראשונים שמביאים נדבה [שפתי כהן, חתם סופר]. הקרבתם מתפרשת כפעולה כללית של הבאת קורבנות אל פתח אוהל מועד [אבן עזרא, חזקוני].
הכתוב מכנה אותם בשני תארים מקבילים: נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וכן רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם. כפילות זו מצביעה על תפקידם הדו-ממדי: מחד גיסא, הם היו דמויות לאומיות מורמות מעם שפעלו למען כלל ישראל, ומאידך גיסא, הם ייצגו נאמנה את משפחותיהם ושבטיהם, שכן השבט נותר יחידת הבסיס של העם [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. דעה נוספת מציעה כי תארים אלו משקפים התפתחות במעמדם, תחילה הם היו ראשי משפחות בלבד, ורק לאחר מכן קודמו להיות נשיאים על השבט כולו [מלבי"ם].
התואר נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת מוסבר כפשוטו על כך שנבחרו על ידי שבטיהם [העמק דבר], או שהם שימשו כענפים המעבירים את הרוח הלאומית אל תוך השבט הפרטי [רש"ר הירש]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים דורשת את המילה הַמַּטֹּת מלשון מקלות הכאה. על פי מסורת זו, הנשיאים הללו היו אותם שוטרים יהודים במצרים שספגו בגופם את מכות המקלות של הנוגשים המצרים כדי להקל על אחיהם. בזכות מסירות הנפש והנכונות לסבול למען הציבור, גמל להם ה' ורומם אותם למעמד של נשיאים [רש"י, צאינה וראינה, שפתי כהן, שפתי חכמים].
לבסוף, הם מתוארים כהָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים, כלומר האנשים שסייעו למשה ולאהרון למנות את בני ישראל [רש"י, רשב"ם, ביאור שטיינזלץ]. תיאור זה מעורר קושי כרונולוגי, שכן חנוכת המשכן אירעה בחודש ניסן, ואילו מפקד העם נערך רק חודש לאחר מכן, באייר. כדי ליישב זאת, יש הסבורים כי התורה משתמשת בתואר עתידי, ומכנה אותם על שם התפקיד שעתידים היו למלא בקרוב [ריב"א, מזרחי, שפתי חכמים, רש"ר הירש]. מנגד, יש הטוענים כי כיוון שהתורה נכתבה לאחר מעשה, השימוש בתואר זה הוא טבעי ומדויק לזמן הכתיבה [גור אריה].
לתפקידם במפקד העם היה גם משקל רוחני. מעצם היותם אחראים על מניין האנשים, הם חשו מקרוב את מצבו הרוחני של העם והבינו שישנם כאלה הנגועים בחטא. תובנה זו, בשילוב אחריותם כמנהיגים, היא שדחפה אותם לעמוד בפרץ ולהביא קורבנות כפרה בעד שבטיהם [ספורנו, חזקוני]. בעוד שאת נשיאותם קיבלו מהעם, את התפקיד של עמידה על הפקודים הם קיבלו בבחירה ישירה מאת ה' [העמק דבר].