חלוקת אמצעי המשא בין משפחות הלויים משקפת את האופי השונה והעומס הפיזי של תפקידיהם בפירוק ובהרכבת המשכן. בני מררי קיבלו אַרְבַּע הָעֲגָלֹת ושמונה פרים, כמות גדולה של אמצעי תובלה שניתנה להם כְּפִי עֲבֹדָתָם. הפרשנים מסבירים כי הסיבה לכך היא שעבודתם הייתה הכבדה ביותר, שכן הם הופקדו על נשיאת חלקי המבנה והשלד של המשכן: הקרשים, הבריחים, האדנים, העמודים, היתדות ומיתרי הקלעים [חזקוני, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק חותם בכך שהמשא והעבודה התנהלו בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. פיקוחו של איתמר התייחס למעשה לפעילותן של משפחות בני גרשון ובני מררי גם יחד. בניגוד אליהם, משפחת קהת לא קיבלה עגלות כלל. היעדר העגלות אצל בני קהת אינו מקרי, אלא נובע מכך שעבודת הקודש שלהם דרשה נשיאה בכתף בלבד, מפאת קדושת ארון הברית ושאר הכלים. חובה זו, לשאת את כלי הקודש בכתף דווקא, נלמדת כמצווה מתוך הבחנה זו שבין המשפחות. חשיבותה של ההקפדה על אופן נשיאה זה ניכרת היטב בדורות מאוחרים יותר: דוד המלך שגה תחילה כאשר העלה את ארון ה' על עגלה חדשה במקום לשאתו בכתף, טעות שהובילה לפגיעה הקטלנית בעוזא. בעקבות אירוע זה, הבין דוד את שגגתו, תיקן את מעשיו, והורה ללויים לשאת את הארון על כתפיהם בדיוק כפי שציווה ה' לראשונה במדבר [רלב"ג].