חלוקת אמצעי התעבורה שתרמו נשיאי השבטים ללויים לצורך נשיאת המשכן נעשתה בחישוב מדויק. לכל משפחה הוקצו עגלות ובקר בהתאם לאופי הפיזי ולכובד של חלקי המשכן שעליהם הופקדה.
הכתוב מציין אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר בתוספת ה"א הידיעה, כדי ללמד שאותן עגלות ואותם שוורים בדיוק שהביאו הנשיאים, הם אלו שניתנו ללויים לצמיתות ולא הוחלפו באחרים. כך זכה כל נשיא שדווקא תרומתו האישית תשמש למטרה זו. אף על פי שנאמר כי משה נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן, המסירה בפועל לא התרחשה באותו היום. חלוקת העגלות והבקר התבצעה רק מאוחר יותר, כאשר הגיעה השעה לצאת למסע הראשון, וזאת משום שחלוקת המשא המדויקת של כל משפחה התבררה רק לאחר סיום מניין הלויים [העמק דבר].
הקצאת שתי עגלות בלבד למשפחת גרשון נקבעה כְּפִי עֲבֹדָתָם. הפרשנים מסכימים כי כמות זו משקפת את משקלו הקל יחסית של המשא שהוטל עליהם. בני גרשון עסקו בעיקר בנשיאת האריגים והעורות של המשכן, הכוללים את היריעות, המסכים, הקלעים, היתדות ומיתרי הקלעים [רש"י, חזקוני]. אמנם מבחינה טכנית ניתן היה לשאת את הפריטים הללו בידיים, אך העגלות נועדו להקל על נשיאת המשא הרב. מידותיהן של העגלות אינן ידועות, אך ניכר כי הן היו גדולות מספיק כך ששתיים מהן הספיקו להכיל את כל הציוד של בני גרשון [ביאור שטיינזלץ]. משא זה היה קל בהרבה ממשאה של משפחת מררי, שנשאה את חלקי השלד הכבדים של המשכן כדוגמת הקרשים, העמודים והאדנים, ולכן בני גרשון נזקקו לפחות עגלות מהם [רש"י].