חגיגות חנוכת המשכן נמשכות אל תוך היום השני, והמוקד עובר אל שבט יששכר. קביעת סדר המקריבים לא הייתה מקרית, אלא חשפה דינמיקה מורכבת של היררכיה שבטית, זכות אישית והכוונה אלוהית.
הפרשנים מסבירים כי הקרבת הקרבנות נעשתה על פי סדר חניית השבטים סביב המשכן, סדר שהיה מוכר להם עוד ממסע ההלוויה של יעקב אבינו [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, בחירה זו עוררה תרעומת: ראובן, בכור השבטים, טען כי לאחר שיהודה הקדים אותו ביום הראשון, מן הראוי שהוא יקריב ביום השני. משה השיב לו כי סדר ההקרבה נקבע מפי ה' [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה, מלבי"ם].
מחלוקת זו באה לידי ביטוי במילה הִקְרִיב. במקור, המילה כתובה חסרת אות יו"ד ("הקרב"), דבר הנדרש כלשון ציווי אלוהי – ה' פקד עליו לגשת, והוא, שהיה "רחוק" בסדר הבכורה, "התקרב" [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, דעת זקנים]. יש המפרשים כי נתנאל נמנע מליטול שררה על פני ראובן הבכור והמתין עד שנצטווה מפורשות [צרור המור], בעוד אחרים רואים במילה עדות לכך שדחק עצמו קדימה בהתלהבות כדי לקיים את המצווה [הדר זקנים]. פירוש נוסף רואה במילה הִקְרִיב לשון הפעיל, כלומר – נתנאל הוא שגרם לאחרים להקריב, שכן הוא זה שיזם ונתן לנשיאים את העצה להביא את הקרבנות הללו [בכור שור].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששבט יששכר זכה למעמד זה בזכות היותו שבט של לומדי תורה ופוסקי הלכה, זכות שגברה אף על מעלת הבכורה של ראובן. אפילו העובדה שרק בעתיד יצאו מהם חכמים גדולים, הספיקה כדי להקנות להם חשיבות כבר באותו הרגע [ברכת אשר]. בנוסף לזכות השבטית, לנתנאל עמדה זכות אישית כמי שהגה את רעיון תרומת הנשיאים [רש"י, שפתי כהן, רש"ר הירש].
ייחודו של נתנאל ניכר גם בתוארו. בניגוד לשאר הנשיאים, אצלו מופיע שמו לפני תוארו: נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר. הקדמה זו מלמדת שמעלתו האישית וחכמתו קדמו לחשיבות משרתו הרשמית [אור החיים, מלבי"ם, משכיל לדוד]. שמו עצמו מרמז על מהותו: "נתנאל" – נתן אל, רומז לתורה שניתנה מה', והשם "בן צוער" רומז לכך שקניין התורה דורש מהאדם להצטער ולהקטין את עצמו [אור החיים]. ענוותנותו ניכרת גם בכך שהמילה נְשִׂיא מנוקדת בשווא (נְשִׂיא־) ולא בקמץ, והושמטה המילה "לבני" (בשונה למשל מ"נשיא לבני ראובן"). צורת סמיכות זו מעידה שנתנאל לא נהג בשררה ובהתנשאות, אלא ראה עצמו כמי שהנשיאות רודפת אחריו, תכונה הכרחית ללומד תורה [פני דוד, מנחת שי].
למרות שקרבנו של נתנאל היה זהה לחלוטין לזה של נחשון בן עמינדב מהיום הראשון, התורה חוזרת בהמשך ומפרטת את כל מרכיביו. חזרה זו נועדה לחלוק לו כבוד עצמאי ובלתי תלוי, ולהחשיב אותו כאילו היה המקריב הראשון [תורה תמימה, רש"ר הירש, מלבי"ם]. יתרה מכך, הפירוט המדויק דווקא ביום השני, על ידי נשיא שהיה בן תורה, מוכיח שהזהות בין הקרבנות לא הייתה מקרית. היא מלמדת שכל נשיא הביא את אותם הפריטים מתוך כוונה עמוקה, מחשבה עצמאית וטעמים רוחניים שונים, ולא רק כחיקוי של קודמו [חתם סופר, ברכת אשר, צאינה וראינה].