הקרבת הקורבנות של נשיאי השבטים מגיעה לסיומה ביום השנים עשר, עם קורבנו של נשיא שבט נפתלי. חתימת ימי חנוכת המשכן שופכת אור על אופי התקופה כולה ועל מהותו של השבט המסיים את סבב ההקרבה.
הכפילות בביטוי בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נועדה ללמד על רצף הזמנים של חנוכת המשכן. חזרתה של המילה "יום" מדגישה כי כל שנים עשר הימים היו רצופים לחלוטין, ללא כל הפסקה של ימי חול בלבד. מכאן נלמד כי הקרבת הקורבנות דחתה את השבת, שכן רצף של שנים עשר ימים כולל בהכרח לפחות שבת אחת בתוכו [תורה תמימה].
שמו של נשיא השבט, אֲחִירַע בֶּן עֵינָן, מתבאר כביטוי לברכה המיוחדת שקיבל שבט נפתלי ולשביעות רצונו העמוקה מנחלתו. שבט נפתלי זכה בחלק גיאוגרפי עשיר שכלל את ים גינוסר, דגים ושפע רב, והיה שמח בחלקו. לאור זאת, השם מפורש כרומז למצבו של השבט: "אחירע" נדרש כצירוף המילים "אחי רע", כלומר, נחלתם של אחיו השבטים נחשבה בעיניו כפחותה ורעה ביחס לנחלתו המצוינת. בהתאמה, השם "עינן" מלמד שעינו הייתה מלאה ושבעה לחלוטין מהגורל הטוב שנפל בחלקו [אור החיים].
מבחינת מסורת הכתוב, השם בֶּן עֵינָן נכתב בכתיב מלא עם האות יו"ד, וכך הוא מופיע בעקביות בכל מקום בתורה [מנחת שי].