פסוק זה מפרט את קרבן החטאת שהקריבו הנשיאים ביום חנוכת המשכן. שעיר עזים הוא תיש זכר [ביאור שטיינזלץ], והוא מובא לחטאת.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שקרבן זה בא לכפר על "קבר התהום" [רש"י]. מושג זה משמש כינוי לטומאת ספק, ומדמה קבר השקוע עמוק באדמה שאיש אינו מודע לקיומו, כך שקיים חשש שאדם נטמא ממנו מבלי משים [שפתי חכמים, ברכת אשר על התורה]. הקרבן נועד אפוא לכפר על כל ספק טומאה שאולי דבק בנכנסים אל הקודש באותו היום ולטהרם [ברכת אשר על התורה].
סביב מהותו של קרבן זה מתעוררת תמיהה בקרב המפרשים: מדוע הוצרכו להביא כפרה על טומאה שהיא בגדר ספק בלבד, בשעה שבאותו זמן היו ממילא בחזקת טמאי מתים בוודאות, שכן אפר הפרה האדומה המטהר טרם הוכן במלואו? [גור אריה, משכיל לדוד, שפתי חכמים].
הפרשנים מציגים רצף רעיוני ליישוב קושי זה, המאיר את היחס לטומאה וטהרה בימי הקמת המשכן. יש המסבירים כי על פי ההלכה, טומאה ודאית נדחית מפני קרבן ציבור ולכן אינה מונעת את העבודה, אך דווקא טומאת ספק היא זו שדורשת כפרה מיוחדת באמצעות השעיר [שפתי חכמים].
מנגד, יש הטוענים כי ההקפדה המחמירה על טומאת מת החלה רק באותו יום, עם הציווי על פרה אדומה. עד לאותו מועד, בני ישראל נטהרו במים רגילים, והכוהנים נטהרו בהוראת שעה מיוחדת מאת ה׳ ללא צורך באפר פרה. כמו כן, מוזכר כי הנשיאים כלל לא נכנסו בעצמם לתוך המשכן ביום זה, ולכן לא עברו על איסור כניסה בטומאה [משכיל לדוד]. השלמה לגישה זו גורסת כי הכפרה של השעיר נדרשה ספציפית עבור ספק טומאה שאולי אירע ביום חנוכת המשכן עצמו, שכן לגבי טומאה ודאית שקדמה לכן לא הייתה הקפדה, משום שהעם טרם נצטווה על כך באופן מלא [גור אריה].