ההוראה האלוהית לקבל את תרומת הנשיאים פותרת התלבטות מעשית והלכתית שעמדה בפני משה לגבי אופן נשיאת המשכן. הציווי קַח מֵאִתָּם מורה למשה לקבל את המתנות, למרות שלא הופיעו מראש ברשימת הפריטים הדרושים [ביאור שטיינזלץ]. עד לאותו רגע, העגלות והבקר נותרו ברשות הנשיאים המביאים ולא עברו לרשותו של משה. משה סירב לקבלם משום שלא נצטווה להשתמש בעגלות [אור החיים], והוא הניח שכל משא הלויים צריך להינשא על הכתפיים, בדומה לאופן שבו נשאו בני קהת את כלי הקודש [ספורנו]. עם זאת, הנשיאים הבינו מעצמם כי הקרשים והאדנים הכבדים דורשים עגלות, וה' הסכים עם דעתם והורה למשה לקחת את התרומה [אור החיים].
מטרת העגלות והבקר היא וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת, כלומר לשאת את משא אוהל מועד. ההוראה הבאה היא וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם (זהו הנוסח המדויק והמוסמך, ואין להתחשב בגרסאות שגויות שגרסו "ללוים" [מנחת שי]), כדי לחלק את העגלות והבקר בין משפחות הלויים אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ, בהתאם לגודל המשא שכל קבוצה נדרשת לשאת [ביאור שטיינזלץ]. חלוקה זו מעוררת קושי מעשי, שכן שנים עשר בקר ושש עגלות אינם מסוגלים לשאת את כל ארבעים ושמונה הקרשים, האדנים, הבריחים, העמודים והיריעות. מכאן נלמד כי ההוראה לחלק את המשא לפי העבודה טומנת בחובה אישור ללויים להוסיף עגלות ובהמות משא ככל שיידרש כדי להשלים את המלאכה [חזקוני].