קרבן הנשיאים לחנוכת המזבח כלל לא רק קורבנות מן החי ומנחות, אלא גם מנחת קטורת ייחודית שהובאה בכלי קטן ויקר ערך. מתוך תיאור תכונותיו של כלי זה ותכולתו, עולה תמונה המשלבת הלכה, חריגה מכללי המקדש וסמליות רוחנית עמוקה.
המילה כַּף מתארת כלי קיבול קטן (ביאור שטיינזלץ), המכונה בלשון חז"ל גם "בזך" (נתינה לגר). אף על פי שהכף קטנה משמעותית מהקערה והמזרק שהובאו עמה, תכולתה יקרה וחשובה הרבה יותר מסולת רגילה (ביאור שטיינזלץ).
לגבי תיאור הכלי כעֲשָׂרָה זָהָב, הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה לעשרה מטבעות או זהובים, אלא לשילוב בין חומר למשקל. הכלי עצמו היה עשוי מזהב טהור, אך משקלו עמד על עשרה שקלי כסף בשקל הקודש (רש"י, חזקוני, מלבי"ם, תורה תמימה, שפתי חכמים, נתינה לגר).
המילה אַחַת נראית לכאורה מיותרת, שכן ברור שמדובר בכף בודדת. מתוך כך, לומדים מכאן רמז לכלל ההלכתי של "צירוף כלי". הכתוב מלמד שהכלי מאחד ומצרף את כל חלקיקי הקטורת הנפרדים שבתוכו לכדי חטיבה אחת של קדושה, כך שאם טומאה נוגעת בחלק אחד מן התכולה, הכל נטמא כאחד (תורה תמימה, מלבי"ם).
הכף הייתה מְלֵאָה קְטֹרֶת. בניגוד לקטורת התמיד המוקטרת בכל יום בהיכל, שיש לה משקל קבוע ומדויק שנקבע על ידי חכמים, לקטורת זו שהובאה על ידי הנשיאים לא היה שיעור מוגדר. לכן הכתוב מדגיש שהיא הובאה כפשוטה – כשהכף מלאה לחלוטין עד גדותיה (העמק דבר).
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבאת קטורת זו הייתה חריגה ויוצאת דופן לחלוטין מכללי העבודה הרגילים במקדש. בדרך כלל, קטורת אינה מובאת לעולם כנדבת יחיד אלא רק כקורבן ציבור, והיא מוקטרת אך ורק על מזבח הזהב הפנימי. כאן, באופן חריג, הביא אותה אדם יחיד והיא הוקטרה על מזבח העולה החיצוני. הפרשנים מסבירים כי חריגה כפולה זו הותרה אך ורק כ"הוראת שעה" – היתר זמני ומיוחד לכבוד חנוכת המזבח בלבד (רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש).
מבחינה רעיונית, הקטורת מסמלת את הביטוי הגבוה ביותר של התמסרות אידיאלית ודבקות מוחלטת בה'. הבאתה דווקא בנדבה על ידי הנשיא, מבטאת את שבועתו ששבטו ישאף תמיד למטרה הרוחנית העליונה הזו, ושכל שאיפותיהם החומריות יתמזגו ברצון ה' (רש"ר הירש). בנוסף, יש מי שרואה במספר עשרה ובקטורת רמז לעשרת הדיברות, שהם מלאים בריח טוב ורוחני כקטורת עצמה (דעת זקנים).