מנהיג העם מקבל לידיו את התרומות הפיזיות מאת נשיאי השבטים, ומעביר אותן אל משרתי המשכן לצורך נשיאת המשא הכבד. מבחינה דקדוקית, האות עי"ן במילה העגלת מנוקדת בחטף פתח [מנחת שי].
העברת התרומות וחלוקתן ללויים לא נעשו באופן שרירותי. משה חילק את העגלות והבקר על פי ציווי ישיר מאת ה', ולמעשה לא חידש דבר מדעתו האישית בסידור עבודת הקודש [מלבי"ם]. בד בבד, מסירת הכלים ללויים בוצעה תוך התאמה לדעתם ולכוונתם המקורית של הנשיאים התורמים [צפנת פענח].
מעמדם המשפטי של פריטים אלו היה ייחודי ושונה מתרומות ציבוריות קבועות. בניגוד לתרומת ציבור כללית שבה התורם מאבד את זיקתו הממונית לרכוש, העגלות והבקר הוגדרו כתרומה פרטית ומסוימת. פועל יוצא מכך הוא שבעוד שהבקר הוקרב, העגלות עצמן הוחזרו בסופו של דבר ליורשיהם של הנשיאים, ברגע שכבר לא היה בהן צורך מעשי [צפנת פענח].