עם השלמת הקמת המשכן ומשיחת הכלים, מתעוררת רוח של התנדבות בקרב מנהיגי העם. לאחר שתרמו את העגלות לנשיאת המשכן, ממהרים הנשיאים ליזום את הפעלת המזבח.
המושג חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ משמעותו הקדשת המזבח והכנסתו הרשמית לתפקידו ולייעודו המעשי [ספורנו, רש"ר הירש]. ציון הזמן בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מתייחס ליום שבו נשלם תהליך המשיחה בשמן, שהוא היום השמיני למילואים [שד"ל, רלב"ג].
הכפילות של הפועל וַיַּקְרִיבוּ (ויקריבו... ויקריבו) בפסוק מלמדת על תהליך כפול: תחילה הקדישו הנשיאים את הקרבנות בדיבור פיהם, ולאחר מכן הביאו אותם בפועל [העמק דבר]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהחזרה באה להדגיש את מסירותם וטרחתם האישית; למרות מעמדם הרם, הנשיאים לא שלחו את הקרבן ביד שליחים, אלא ניגשו והגישו אותו בעצמם [אור החיים, ביאור שטיינזלץ].
בפעם השנייה שמופיעה המילה הַנְּשִׂיאִם, היא נכתבת בכתיב חסר ללא האות יו"ד. שינוי זה רומז לכך שאמנם כולם פעלו יחד, אך נשיא אחד ספציפי משבט יששכר הוא שיעץ והתחיל את המהלך [שפתי כהן], או לחלופין, הכתיב החסר המאחד את המילה מעיד על האחדות השלמה והייחוד ששררו ביניהם, כגוף אחד [רבנו בחיי].
הנשיאים באו כולם יחד ביום הראשון והעמידו את נדבתם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ, מתוך רצון ותכנון להקריב כולם יחד באותו היום [אור החיים, אלשיך]. אולם, הכתוב מדגיש שהם נעצרו "לפני המזבח", משום שמשה רבינו סירב לקבל מידם את הקרבנות עד שיקבל אישור והנחיה מפורשת מה' [רש"י, תורה תמימה, מזרחי].
הפרשנים מציגים מגוון סיבות מרתקות להתלבטותו של משה. מבחינה הלכתית, הנשיאים ביקשו להביא קטורת וקרבן חטאת כנדבת יחיד, פעולה שהיא בניגוד מוחלט לשורת הדין. משה הסתפק האם יחידים רשאים לחנוך מזבח ציבורי, והאם קרבנות נדבה אלו רשאים לדחות את השבת [העמק דבר, משכיל לדוד]. בנוסף, משה לא היה בטוח למי בכלל נתונה הזכות לחנוך את המזבח – לנשיאים, לו עצמו או לאהרן. ואם אכן הנשיאים יקריבו, משה לא ידע באיזה סדר עליהם לגשת: האם לפי סדר לידתם או לפי סדר מסעות השבטים במדבר [אור החיים, תורה תמימה].
התשובה האלוהית פתרה את כל הספקות: ה' קבע כי מדובר בהוראת שעה מיוחדת המאפשרת את הקרבת הקרבנות החריגים, וכי עליהם להקריב נשיא אחד בכל יום, לפי סדר מסעות הדגלים שהיה מוכר להם במסורת עוד מיעקב אבינו [רלב"ג, ברכת אשר, משכיל לדוד]. יש אף שרואים בקרבנות אלו חלק מהשלמת בניין המשכן עצמו ולא רק כקרבנות מזבח שגרתיים [צפנת פענח].
מוטיב מרכזי במעמד זה הוא השוויון המוחלט. כל נשיא הביא בדיוק את אותו הקרבן כדי למנוע קנאה, תחרות או התפארות של האחד על חברו [רלב"ג, צרור המור]. אף על פי שההקרבה נפרסה בפועל על פני שנים עשר ימים, התורה כותבת "ביום המשח אותו" כדי ללמד שה' מחשיב זאת כאילו כל הנשיאים הקריבו יחד ביום הראשון. בעיני ה', זכותו של הנשיא שהמתין והקריב ביום האחרון שווה לחלוטין לזכותו של הנשיא שהקריב ביום הראשון, וכולם רצויים ואהובים באותה המידה [אלשיך].