קרה לכם פעם שעבדתם יחד עם חברים על יצירה גדולה ומיוחדת, וכשהיא סוף סוף הייתה מוכנה, כולם רצו להיות הראשונים שמשתמשים בה? זה בדיוק מה שקרה כשהסתיימה בניית המשכן. נשיאי השבטים, המנהיגים של העם, התרגשו מאוד ורצו להתחיל מיד את העבודה. הפעולה הזו נקראת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, שזה אומר להקדיש את המזבח ולהתחיל להשתמש בו באופן רשמי. כל זה קרה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, היום שבו סיימו למשוח את המזבח בשמן מיוחד שהכין אותו לתפקידו.
התורה כותבת את המילה וַיַּקְרִיבוּ פעמיים. למה לחזור על אותה מילה? כדי ללמד אותנו כמה הנשיאים התאמצו. למרות שהם היו אנשים מאוד חשובים ומכובדים, הם לא שלחו שליחים שיסחבו עבורם את הקרבנות, אלא סחבו והגישו אותם בעצמם. בנוסף, המילה הַנְּשִׂיאִם כתובה במעט שונה מהרגיל. השינוי הקטן הזה רומז לנו שהם פעלו מתוך חברות ואחדות שלמה, ממש כמו גוף אחד.
כל הנשיאים הגיעו יחד והניחו את הקרבנות שלהם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. הם רצו להקריב הכל באותו היום, אבל משה רבינו עצר אותם. הוא לא היה בטוח אם מותר לקבל את הקרבנות האלו באותו רגע או מי צריך לגשת ראשון, ולכן המתין להוראה מפורשת מה'. ה' ענה לו שכל נשיא יקריב ביום אחר. כדי שלא תהיה קנאה ואף אחד לא יחשוב שהוא טוב יותר מחברו, כל נשיא הביא בדיוק את אותו הקרבן, שווה בשווה. ולמרות שלקח שנים עשר ימים עד שכולם סיימו, ה' החשיב זאת כאילו כולם הקריבו ביום הראשון. בעיני ה', המנהיג שהמתין בסבלנות ליום האחרון אהוב וחשוב בדיוק כמו זה שהקריב ביום הראשון.