פסוק זה מתאר את רגע השיא ההיסטורי שבו הושלמה מלאכת המשכן, והשכינה ירדה לשרות בתוך מחנה ישראל. הפרשנים מסכימים כי אירוע זה התרחש בראש חודש ניסן, בשנה השנית לצאת ישראל ממצרים. מיקומו של הפסוק מיד לאחר פרשת ברכת כהנים אינו מקרי; הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהסמיכות באה ללמדנו שהשכינה שורה רק במקום שיש בו שלום. יתרה מכך, עם הקמת המשכן הוסרה המתיחות שהייתה בין ה׳ לישראל בעקבות חטא העגל, וכוחות רוחניים מזיקים ששוטטו בעולם עד לאותו יום – סולקו ופסקו מלהזיק [רבנו בחיי, מגלה עמוקות].
המילה כַּלּוֹת מעוררת את תשומת לבם של רוב הפרשנים, ששואלים מדוע לא נכתב בפשטות "ביום הָקִים משה את המשכן". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבמהלך כל שבעת ימי המילואים (ימי חנוכת המשכן), היה משה מקים את המשכן בבוקר ומפרק אותו בערב כדי להתרגל לעבודת הקודש. רק ביום השמיני, הוא ראש חודש ניסן, העמיד משה את המשכן ולא פירקו שוב. לכן נכתב כַּלּוֹת, שכן ביום זה תמו והושלמו ההקמות [רש"י, רמב"ן, תורה תמימה].
לצד ההסבר המעשי, הפרשנים מוצאים במילה זו רובד סמלי עמוק. המילה כַּלּוֹת חסרה את האות וי"ו (כפי שמופיע בחלק ממסורות הכתיב), ולכן ניתן לקרוא אותה כ"כַּלַּת". קריאה זו רומזת לכך שביום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה עם בוראה, כאשר המשכן עצמו משמש כחופה המחברת בין ה׳ לעמו [רש"י, אור החיים, גור אריה]. בנוסף, המילה הפותחת את הפסוק, וַיְהִי, מבטאת לרוב לשון של צער. יש המסבירים כי הצער נבע מכך שבאותו יום מתו נדב ואביהוא בני אהרן, או משום שמשה רבנו הצטער על כך שהסתיימה המצווה היומיומית שלו להקים ולפרק את המשכן, עבודה שהסבה לו שמחה רוחנית רבה [שפתי כהן].
התורה מדגישה כי מֹשֶׁה הוא זה שהקים את המשכן, אף על פי שבפועל בצלאל, אהליאב וכל חכמי הלב הם אלו שבנו את הכלים והקרשים. הפרשנים מסבירים כי המלאכה נקראה על שמו של משה משום שהוא מסר את נפשו עליה, טרח לוודא שכל פרט ייעשה בדיוק כפי התבנית הרוחנית שהראה לו ה׳ בהר, ונאבק בכוחות רוחניים שניסו למנוע את הקמת המשכן. בזכות מסירותו זו, התורה מייחסת לו את ההקמה כולה [רש"י, רבנו בחיי, מגלה עמוקות]. יתרה מזו, הקמת המשכן הארצי על ידי משה גרמה במקביל להקמתו של משכן עליון ורוחני בשמים, שדרכו עולות נשמות הצדיקים ותפילותיהם של ישראל [רבנו בחיי, אלשיך].
הפסוק מאריך וחוזר על פעולות המשיחה והקידוש: תחילה נאמר וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו, ומיד לאחר מכן הפסוק מסכם וחוזר: וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. הפרשנים מסבירים שכפילות זו באה ללמד עיקרון מהותי בקדושת המשכן: אף כלי לא התקדש בפני עצמו, אלא רק לאחר שכל הכלים נמשחו יחד. המשכן אינו אוסף מקרי של חפצים קדושים, אלא מערכת שלמה ואורגנית שבה כל פרט תלוי בשלמותו של המכלול. המשכן וכל כליו מייצגים את המטרה הרוחנית העליונה, ואילו המזבח וכל כליו מייצגים את הדרך והאמצעי להגיע אליה, ולכן הקדושה חלה רק כאשר כל החלקים חוברו יחדיו למטרה אחת [רש"ר הירש, ספרי, שפתי כהן].
תהליך הקידוש נעשה באמצעות משיחה בשמן המשחה, ועל פי חלק מהדעות, המזבח קודש גם באמצעות הזאת דם [רמב"ן, אבן עזרא]. משיחה זו הייתה פעולה חד-פעמית וייחודית לדור המדבר, שנועדה לקדש את הכלים המקוריים לעולם. לדורות הבאים, כלי המקדש כבר לא יזדקקו למשיחה בשמן, אלא יתקדשו מעצם השימוש בהם בעבודת הקודש [תורה תמימה, חזקוני].