תהליך חנוכת המזבח מתקרב לסיומו, וביום האחד עשר מקריב את קורבנו נשיא שבט אשר. הטקסט מעורר דיון רחב בקרב המפרשים, הן במישור הלשוני והדקדוקי של תיאור הזמן, והן במשמעות הנסתרת של שמות הנשיא ואביו.
המונח עַשְׁתֵּי עָשָׂר מציין את המספר אחד עשר [ביאור שטיינזלץ], אך מקור המילה נידון בהרחבה. גישה אחת קושרת את המילה לשורש של מחשבה וחישוב, כמו במילה "עשתונות". לפי הסבר זה, המספר אחד עשר מתחיל סדרת חישוב חדשה החורגת מהבסיס של עשר, וכביכול המספר עשר "הוליד" מתוכו מספר חדש מתוך מחשבה [פענח רזא, אבן עזרא]. רעיון זה נחשב לסוד מתמטי עמוק, אף שיש מחכמי הלשון שחלקו על נכונותו [אבי עזר]. מנגד, ישנה דעה המפרשת את המילה כקיצור של "על שתי עשר", כלומר המספר הסמוך ומתקרב לשנים עשר [פענח רזא, ר' יונה הספרדי מובא באבן עזרא]. גישה זו סופגת ביקורת חריפה, בטענה שיש בה שגיאה הגיונית, שכן שנים עשר בא אחרי אחד עשר ולא להפך, וכן שגיאה דקדוקית, שהרי אם הכוונה למספר שניים המילה הייתה צריכה להיות מנוסחת בלשון זכר כ"עשני" ולא "עשתי" [אבן עזרא].
בנוסף לדיון על המספר, ניכרת כפילות בביטוי בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם. הופעתה השנייה של המילה יוֹם נראית מיותרת, והיא באה ללמדנו כי הקורבן נחשב לנשיא כאילו הקריב קורבנות במשך כל אחד עשר הימים ברציפות [העמק דבר]. מבחינה מסורתית ודקדוקית, האות בי"ת במילה בְּיוֹם מנוקדת כאן בשווא, בניגוד לרוב ימי חנוכת המזבח המנוקדים בפתח, תופעה שחוזרת רק ביום השנים עשר. כמו כן, המילה עַשְׁתֵּי נכתבת כשהיא עומדת בפני עצמה ללא מקף שמחבר אותה למילה הבאה [מנחת שי].
חלקו השני של הכתוב מתמקד בנשיא השבט, פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן. שמו הפרטי נכתב כמילה אחת שלמה ומלאה באות יו"ד [מנחת שי], והמפרשים מוצאים בו רמזים לקורות השבט. פירוש אחד קושר את השם לאירוע שבו אשר סיפר לאחיו על חטאו של ראובן. בתחילה אחיו נזפו בו והתרחקו ממנו, אך כאשר ראובן הודה במעשהו, הם קיבלו את דברי אשר וקירבו אותו בחזרה. לפיכך, השם מסמל שאחיו פגעו בו, כלומר פגשו והתקרבו אליו, לאחר שבתחילה התעלמו ממנו [אור החיים].
פירוש נוסף קושר את השם לברכה הייחודית של שבט אשר בריבוי ילדים. כשם שארון הברית הביא ברכה לביתו של עובד אדום, כך הקרבה לקדושה הביאה ברכה לשבט. השם מסמל שהאל פגע (פגש) בו והעניק לו את ברכת הבנים. גם שם אביו, בֶּן עָכְרָן, אינו מקרי, והוא רומז לתכונה פיזיולוגית ייחודית של בנות השבט, הקשורה לעכירות מסוימת או היעדר דם בתולים [אור החיים].