הקרבנות שמביאים נשיאי השבטים בחנוכת המשכן אינם רק רשימה של בעלי חיים, אלא מערכת סמלית המקשרת את העם לשורשיו ההיסטוריים. הסיבה לכך שהתורה חוזרת ומפרטת את אותם הקרבנות בדיוק אצל כל שבט ושבט, במקום לציין את הסכום הכולל שלהם בקיצור, היא כדי ללמד שכל פריט בהקרבה נושא עמו משמעות דרשנית וייחודית. מסיבה זו, פרשנים חרגו כאן מדרכם הרגילה לפרש את פשוטו של מקרא, ופנו להסברים סמליים ומדרשיים [דברי דוד].
על פי הגישה הסמלית, סוגי בעלי החיים המובאים לקרבן עולה מכוונים כנגד שלושת האבות [רש"י]: פר אחד מובא כנגד אברהם אבינו, שבו נאמר "ויקח בן בקר" בעת הכנסת האורחים. איל אחד מובא כנגד יצחק, זכר לאיל שהוקרב תחתיו בעקידת יצחק. כבש אחד מובא כנגד יעקב, שעליו נאמר "והכשבים הפריד יעקב".
מנגד, ישנה גישה ביקורתית כלפי דרך פרשנות זו. על פי גישה זו, הקישור של בעלי החיים המסוימים לאבות האומה נראה שרירותי ומקרי, וקשה לראות בו הסבר מבוסס לבחירת הקרבנות הללו דווקא [ברכת אשר על התורה].