חנוכת המזבח מגיעה ליומה השביעי, ובו מקריב את קורבנו נשיא שבט אפרים. יום זה ושמו של הנשיא טומנים בחובם קשרים עמוקים ומרומזים לאבי השבט, יוסף, ולעמידתו בניסיונות במצרים.
הצירוף בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מעורר דיון באשר למהותו של יום זה. ישנה מחלוקת האם הכוונה היא ליום השבת עצמו, או רק ליום השביעי ברצף ימי חנוכת המזבח. אף על פי שמצוין כי ממילא לא ייתכן רצף של שנים עשר ימי הקרבה ללא יום שבת באמצע [אבן עזרא], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאכן מדובר היה ביום השבת.
הבנה זו מעלה קושי הלכתי, שכן קורבן של אדם יחיד אינו דוחה את השבת. הפרשנים מסבירים כי הקרבה זו התאפשרה כהוראת שעה מיוחדת [רבנו בחיי, חזקוני], או משום שקורבנות הנשיאים נחשבו כקורבן ציבור שדוחה שבת. הסבר נוסף הוא ששמחת חנוכת המזבח נידונה כמועד שאין בו הפסקת הקרבה [העמק דבר].
זכותו המיוחדת של שבט אפרים להקריב בשבת נובעת ממעשי אבותיו. הקב"ה אפשר זאת כגמול ליוסף על כך ששמר את הציווי שלא לנאוף עוד בטרם ניתנה התורה [רבנו בחיי, שפתי כהן, צאינה וראינה], או בזכות כך שהקפיד על שמירת שבת והכנת מאכלים לכבודה בהיותו במצרים [דעת זקנים, צאינה וראינה]. טעם נוסף קשור ליהושע בן נון, מצאצאי אפרים, אשר כבש את יריחו ביום השבת על פי ציווי אלוהי והקדיש את שללה לה'. כמידה כנגד מידה, הותר לשבטו לדחות את השבת עבור קורבן זה [רבנו בחיי, דעת זקנים].
סדר ההקרבה גם הוא אינו מקרי. הקב"ה דאג ששני בניו של יוסף יקריבו ברצף, ביום השביעי והשמיני, ללא חציצה של שבט אחר ביניהם [רבנו בחיי, שפתי כהן]. עם זאת, שמו של יוסף עצמו נעדר מאזכור השבט כאן, בניגוד לאופן שבו הוזכר במפקד בני ישראל. השמטה זו נובעת מכך שיוסף נענש בקיצור ימיו, משום ששתק ולא מחה כאשר אחיו התייחסו ליעקב אביהם בתואר "עבדך" [צאינה וראינה].
שמו של הנשיא, אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד, נדרש על ידי הפרשנים כרמז לעמידתו של יוסף בניסיון מול אשת פוטיפר [אור החיים, רבנו בחיי, שפתי כהן]. השם אֱלִישָׁמָע מתפרש כ"אֵלַי שָׁמַע" – יוסף שמע בקול ה' (או בקול דמות דיוקנו של אביו שנגלתה לו כמראה השכינה), וסירב לשמוע לתביעותיה של אשת אדוניו. השם בֶּן עַמִּיהוּד מתפרש כ"עִמִּי הוֹדוֹ" – הודו של יוסף נותר עם ה', והוא סירב לקרבת בשרים עם המצרית ועם רשעים כמותה. יוסף הצטיין ביראת ה' רצופה וקבועה, בין אם היה עבד עני ובין אם היה מלך רב עוצמה.