מנהיגי השבטים מתייצבים כעת בחזית העשייה ומביאים מתנה ייחודית שנועדה לפתור בעיה מעשית: כיצד לשאת את משא המשכן הכבד במדבר. יוזמה זו משקפת לא רק הבנה לוגיסטית, אלא גם תיקון היסטורי ותפיסה עמוקה של שותפות לאומית.
הכתוב פותח במילים וַיָּבִ֨יאוּ אֶת־קׇרְבָּנָ֜ם, אף על פי שעגלות ובקר אינם קורבן במובן הרגיל. רוב הפרשנים מסכימים כי חפצים אלו נקראים כך משום שנועדו לצורך הקורבנות ועבודת הקודש, ובכך הם מהווים מנחה המבטאת את שאיפתם להתקרב לה' [רמב"ן, הטור הארוך, רש"ר הירש]. התנדבות זו באה כתיקון להתנהלותם הקודמת; במלאכת המשכן המתינו הנשיאים לראות מה יתנדב הציבור, ולבסוף נותרו להם רק אבני השוהם. כדי שלא להחמיץ שוב את ההזדמנות, הם מיהרו הפעם להיות הראשונים שמביאים את תרומתם [רש"י, צאינה וראינה, ברכת אשר על התורה].
מהות התרומה מוגדרת כשֵׁשׁ־עֶגְלֹ֥ת צָב֙. הפרשנים נחלקו במשמעות המילה צָב֙. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בעגלות מקורות ומכוסות כעין אוהל, שנועדו להגן על כלי הקודש מפני פגעי מזג האוויר בדרכים [רש"י, פענח רזא, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ, הכתב והקבלה, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים שהעגלות היו מלאות ועמוסות לעייפה בקרבנות החנוכה שיוקרבו בהמשך [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי, אבן עזרא, מלבי"ם]. גישות נוספות מציעות שאלו עגלות צבא שנועדו למסעות ארוכים [רשב"ם, חזקוני], או לחלופין עגלות כבדות וגדולות שהילוכן איטי כשל צב [בכור שור].
החלוקה של עֲגָלָ֛ה עַל־שְׁנֵ֥י הַנְּשִׂאִ֖ים וְשׁ֣וֹר לְאֶחָ֑ד מדגישה את האחדות והאחווה בין המנהיגים, שותפות הראויה להשראת השכינה [ספורנו]. בהבאת תרומה משותפת, הם הפקיעו את העגלות מרשותם הפרטית והפכו אותן לרכוש לאומי השייך לכלל ישראל [רש"ר הירש]. הכתוב מפרט את אופן החלוקה כדי להבהיר שלא היו כאלה שהביאו רק שוורים או רק עגלות, אלא כולם השתתפו באופן שווה [מלבי"ם]. מעבר לכך, הבאת שש עגלות בלבד, ולא יותר, נבעה מהבנה מדויקת של צורכי המשכן. הנשיאים ידעו שבעולם שנברא על ידי ה', לכל דבר יש תכלית מדויקת. אילו היו מביאים עגלות נוספות, הלוויים היו פטורים לחלוטין ממאמץ, אך המטרה הייתה שהלוויים יישארו מעורבים ופעילים במשא ולא יוחלפו לגמרי על ידי הבהמות [חומש קה"ת]. מבחינה לשונית, בצירוף וּשְׁנֵ֣י עָשָׂ֣ר בָּקָ֔ר, המילה "שני" נכתבה ללא האות מ"ם (במקום "שנים") כדרך קיצור המקובלת במקרא [אבן עזרא, אבי עזר].
בסיום הפסוק נאמר וַיַּקְרִ֥יבוּ אוֹתָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן. מתוך כבוד עצום למשכן, הנשיאים לא שלחו את משרתיהם למסור את התרומה, אלא משכו והובילו את העגלות בעצמם [העמק דבר]. למרות כוונתם הטובה, משה רבנו היסס ולא קיבל את התרומה מידם באופן מיידי. הוא סבר שאת קרשי המשכן הכבדים יש לשאת על הכתף כפי שהיה נהוג לשאת משאות, או שחשש שמא הנשיאים לא מסרו את התרומה בלב שלם לטובת הציבור. משום כך, העגלות והבקר נותרו עומדים לפני המשכן בהמתנה, עד שה' ציווה על משה במפורש לקבלם מידם [רש"י, שפתי חכמים, מלבי"ם, גור אריה, משכיל לדוד]. על מסירות זו של הבהמות למלאכת הקודש, מובא במדרש כי השוורים הללו זכו לאריכות ימים פלאית וחיו עד ימי שלמה המלך, ויש אומרים שאף לעולם. מכך נלמד קל וחומר: אם בהמות זכו לקיום נצחי בזכות חיבורן למשכן, קל וחומר שבני אדם הדבקים בה' יזכו לחיים [רבנו בחיי, צאינה וראינה].