סיום חנוכת המשכן מביא עמו סיכום מפורט של מכלול התרומות שהביאו נשיאי השבטים. פריט בולט מתוך מתנות אלו הוא כפות הקטורת, שתיאורן חושף פרטים טכניים על אופן עשייתן, לצד רעיונות עמוקים על עבודת הכלל.
הכתוב מסכם כי היו שתים עשרה כַּפּוֹת העשויות מזהב טהור, והן היו מְלֵאֹת קְטֹרֶת. כל כף שקלה עשרה שקלים, כך שהמשקל הכולל של כל הזהב, ללא הקטורת עצמה, עמד על מאה ועשרים שקלים [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. הבאת הקטורת בכפות אלו היוותה חידוש מיוחד ויוצא דופן, שכן בדרך כלל קטורת מוקטרת רק על המזבח הפנימי, ואילו כאן היא הובאה כקרבן ציבור על המזבח החיצון [העמק דבר].
עיון מדוקדק בלשון הכתוב מעורר שאלה פרשנית מעניינת הנוגעת לחומר שממנו עשויות הכפות ולמשקלן. מוקדם יותר בפרשה, תיאור התרומה מופיע במילים "כף אחת עשרה זהב", ניסוח שמותיר מקום לספק: האם הכף הייתה עשויה מזהב ומשקלה היה עשרה שקלי כסף סטנדרטיים, או שמא הכף הייתה עשויה מכסף, אך משקלה נמדד במידת שקלי זהב (שמשקלם שונה ממשקל שקלי כסף)? לכן, הכתוב משנה כאן את לשונו ומדגיש כַּפּוֹת זָהָב, כדי ללמדנו באופן חד-משמעי שהכפות עצמן היו עשויות מזהב, בעוד שמשקלה של כל כף נמדד לפי המשקל הרגיל של שקל הקודש, שהוא שקל כסף [רש"י, משכיל לדוד, גור אריה, יריעות שלמה].
מעבר לכך, הפרשנים דנים בשאלה מדוע התורה חוזרת ומסכמת את מניין הכפות ומשקלן הכולל, לאחר שכבר פירטה את תרומתו של כל נשיא ונשיא בנפרד. גישה אחת מסבירה כי החזרה נועדה להעיד שהכפות שהובאו הן בדיוק אלו שהתנדבו הנשיאים, ולא אירע בהן שום פסול במהלך חנוכת המזבח [מזרחי, מלבי"ם, שפתי חכמים]. גישה נוספת רואה בסיכום הכולל מסר רעיוני: לאחר שהתורה ציינה את הזכות הפרטית של כל נשיא בתרומתו האישית, היא מחברת את כל התרומות יחד כדי להדגיש את הזכות הכללית של הרבים. מכאן נלמד שכל אדם המשתתף במצווה ציבורית, זוכה לא רק בשכר על חלקו האישי, אלא גם נעשה שותף לשכר הכללי של הציבור כולו [מלבי"ם].