בעת חלוקת אמצעי התובלה למשכן, משה נמנע מלהעניק למשפחת קהת עגלות או בקר, שכן תפקידם דרש מגע ישיר וללא תיווך עם הכלים המקודשים ביותר. המילים לֹא נָתָן מציינות את מניעת אמצעי ההובלה החיצוניים [ביאור שטיינזלץ], משום שעֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ המוטלת עליהם שונה מעבודת שאר הלויים. בעוד שמשפחות גרשון ומררי נשאו את חלקי המבנה של אוהל מועד, בני קהת נשאו את כלי המקדש הפנימיים עצמם, כדוגמת הארון והשולחן [רש"י, ספורנו]. כלים אלו מהווים את מקור הקדושה של המשכן כולו, ולכן הם דורשים את הפעלת הכוח האישי והישיר ביותר של האדם, ללא היעזרות בבעלי חיים או בעגלות [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ].
המילה עֲלֵהֶם מדגישה כי המשא צריך להיות על גופם ממש [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מזאת, מילה זו עומדת במוקד הדיון סביב טעותו המפורסמת של דוד המלך, אשר העלה את ארון הברית על עגלה וגרם למותו של עוזה. הפרשנים מציעים מספר הסברים לשאלה כיצד דוד שגה בדבר המפורש בתורה. יש המסבירים כי דוד הבין שהמילה עֲלֵהֶם מלמדת שרק כאשר הלויים נושאים את הארון חובה לעשות זאת בכתף, אך אם אחרים נושאים אותו, מותר להשתמש בעגלה. רק לאחר האסון הבין דוד שהכוונה היא שהמצווה מוטלת אך ורק עליהם, על הלויים [העמק דבר]. גישה אחרת מציעה שדוד סבר כי החובה לשאת בכתף נהגה רק במדבר, כדי להבדיל בין הארון שנישא בכתף לבין חלקי המשכן שנישאו בעגלות, אך בהיעדר משכן בימיו, חשב שאין מניעה להשתמש בעגלה [תורה תמימה]. דעה נוספת גורסת שדוד הבחין בין נשיאה שהיא ציווי ישיר וקבוע, הדורשת נשיאה בכתף, לבין נשיאה שהיא תוצאה של נסיבות מזדמנות, שבה סבר כי די בעגלה [צפנת פענח].
הציווי בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ אינו רק הוראה טכנית, אלא טומן בחובו משמעויות הלכתיות ורוחניות. מבחינה הלכתית, מכאן נלמד שמי שמוציא משא על כתפו ברשות הרבים בשבת עובר על איסור הוצאה, שכן זוהי דרך נשיאה חשובה [תורה תמימה]. מבחינה רוחנית, נשיאת כלי הקודש על הכתף, בקרבת הראש, מסמלת את החובה של נושאי הארון לדבק את מחשבתם בה' ולהפוך למעין מרכבה לשכינה [העמק דבר]. בנוסף, המילה יִשָּׂאוּ נדרשת גם מלשון נשיאת קול ושירה, ומהווה רמז מקראי למסורת לפיה הלויים היו שרים בזמן עבודתם במקדש [תורה תמימה, העמק דבר].
באשר לאופן ההליכה עצמו, העובדה שהתורה בחרה בביטוי בַּכָּתֵף ולא בביטוי השגור "על כתף", רומזת למשמעות נוספת של המילה, המציינת צד או פאה. מתוך יראת כבוד לארון הברית, הלויים שנשאו אותו הלכו כשפניהם מופנות כלפי הארון כדי שלא להפנות אליו את גבם. מכיוון שהבדים היו בצידי הארון והם עמדו ביניהם פנים אל פנים, הם לא יכלו לצעוד קדימה כדרך כל אדם, ונאלצו ללכת בהליכה צידית. זהו הרמז במילים בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ, שהם נשאו את הארון תוך כדי פסיעות הצידה [הכתב והקבלה].