עם סיום הקמת המשכן וחנוכת המזבח על ידי נשיאי השבטים, הפך אהל מועד למוקד התקשורת הישיר בין ה׳ לעולמו [ביאור שטיינזלץ]. פסוק זה מסכם את תהליך החנוכה ומעיד כי היא התקבלה לרצון, שכן משה זכה לשמוע שוב את אותו קול נבואי ששמע לפני חטא העגל [ספורנו]. יש הסבורים כי מבחינה כרונולוגית, תיאור זה התרחש מיד לאחר השלמת החנוכה, ומהווה את הפתיחה לספר ויקרא [אבן עזרא, חזקוני]. ההתגלות כאן אינה נובעת רק ממעלתו האישית של משה, אלא מתוך נוכחות ה׳ בקרב עם ישראל השומר את התורה [רש"ר הירש].
כאשר הכתוב אומר וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד, מתעוררת שאלה לגבי מיקומו המדויק. הפרשנים מסבירים שמשה לא נכנס אל תוך קודש הקודשים עצמו, אלא עמד בהיכל (אוהל מועד), ומשם הקשיב לקול שבקע מבעד לפרוכת [אברבנאל]. כאשר עמד בחוץ, היה נדמה שהקול ממלא את כל האוהל, אך רק כשנכנס פנימה הצליח להבחין במדויק כי מקורו הוא מבין הכרובים [בכור שור, פענח רזא]. תיאור זה בא ליישב סתירה בין פסוקים: בעוד שבמקום אחד נאמר שה׳ דיבר אליו "מאהל מועד", במקום אחר נאמר "מעל הכפורת". ההכרעה היא שהקול ירד מן השמיים אל החלל שבין הכרובים, ומשם יצא אל חלל אוהל מועד אל אוזניו של משה [רש"י, ברכת אשר].
התורה מדגישה שמשה שמע אֶת־הַקּוֹל בה"א הידיעה. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר באותו קול עוצמתי ומוכר שמשה וישראל שמעו במעמד הר סיני [רש"י, רבנו בחיי, אברבנאל]. אף על פי שהיה זה קול חזק, התרחש נס והקול נעצר בפתח האוהל ולא נשמע בחוץ כלל [רש"י, צאינה וראינה]. הגבלה מרחבית זו של הקול האלוהי נועדה להשאיר מקום לבחירה החופשית של האדם בעולם [חומש קה"ת], וה׳ אף הוסיף כוח מיוחד באוזניו של משה כדי שרק הוא יוכל לקלוט את ההתגלות [אבן עזרא].
המילה מִדַּבֵּר מופיעה בצורה דקדוקית ייחודית (בניין התפעל עם ת"ו מובלעת), שמשמעותה "מתדבר". מתוך כבוד כלפי מעלה, הכתוב מתאר את ה׳ כביכול מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שעמד שם פשוט קלט ושמע את הדברים מאליהם [רש"י, אלשיך, אם למקרא]. פירוש אחר מציע שה׳ היה כביכול חוזר על ההלכה לעצמו לפני שאמרה למשה, כדי ללמדו שעליו לחזור על תלמודו בטרם ילמד את ישראל [שפתי כהן]. גישה נוספת מסבירה שהדיבור האלוהי עצמו הפך לישות מלאכית שהעבירה את המסר [אור החיים].
הדגשת המילה אֵלָיו באה למעט אחרים, וללמד שאהרן וכל שאר ישראל לא היו שותפים לשמיעת קול זה [רש"י, תורה תמימה].
בסיום הפסוק נאמר וַיְדַבֵּר אֵלָיו. כפילות זו של שורש הדיבור מרמזת על אופי הנבואה הייחודי של משה. הגישה המרכזית בקרב מספר פרשנים היא שהמילים הללו מתארות את תגובתו של משה – משה הוא זה שדיבר חזרה אל ה׳. בניגוד לנביאים אחרים, כדוגמת בלעם, שהיו נבהלים ונופלים על פניהם מתוך פחד וחולשת החומר, משה הגיע לפסגת ההשגה השכלית. הוא עמד בביטחון כ"נאמן בית", שמע את הקול בצורה צלולה וללא חידות, והשיב לה׳ פנים אל פנים כדרך שאדם משוחח עם רעהו [רבנו בחיי, צאינה וראינה, בעלי ברית אברם]. שיח זה כלל שני אופנים: קבלת פרשיות התורה לדורות שנאמרו מבין הכרובים, ומשא ומתן של תורה שבעל פה ושאלות לצורך השעה [העמק דבר].