תארו לעצמכם שעבדתם על פרויקט ענק וחשוב במשך חודשים, והנה מגיע היום הגדול שבו הכול סוף סוף מוכן. זה בדיוק מה שקרה בראש חודש ניסן, כשהקמת המשכן הסתיימה. רגע לפני כן התורה מספרת על ברכת כהנים, כדי ללמד אותנו שהשכינה של ה' אוהבת להימצא במקום שיש בו שלום בין כולם.
המילה הפותחת היא וַיְהִי, מילה שלפעמים רומזת על קצת צער. למה שיהיה צער ביום כל כך שמח? כי במשך שבעה ימים משה רבנו היה מקים את המשכן בבוקר ומפרק אותו בערב כדי להתרגל לעבודה, והוא היה קצת עצוב שהמצווה היומיומית והמשמחת הזו נגמרה. לכן כתובה המילה כַּלּוֹת, שמגיעה מהמילה לסיים, כי ביום הזה הסתיימו ההקמות והמשכן נשאר עומד. אבל יש כאן עוד סוד מרגש: המילה הזו מזכירה גם את המילה כלה. ביום המיוחד הזה, עם ישראל היה דומה לכלה והמשכן היה כמו החופה שמחברת בינם לבין ה'.
למרות שהרבה אנשים חכמים ומוכשרים בנו את הכלים, התורה מדגישה שדווקא מֹשֶׁה הקים את המשכן. משה השקיע את כל הלב שלו, דאג שכל פרט יהיה בדיוק כפי שה' ביקש, ובזכות המסירות העצומה שלו המלאכה נקראת על שמו. כדי לקדש את המשכן, משה משח את הכלים בשמן מיוחד. התורה מסכמת וחוזרת על המילים וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם כדי ללמד אותנו ששום כלי לא הפך לקדוש בפני עצמו. רק כאשר כל הכלים נמשחו יחד והפכו למערכת אחת שלמה ומאוחדת, הקדושה באמת ירדה למשכן.