קרה לכם פעם שרציתם לעזור במשהו או לתת מתנה, אבל התמהמהתם קצת ופספסתם את ההזדמנות? זה בדיוק מה שהרגישו מנהיגי השבטים. כשבני ישראל תרמו לבניית המשכן, המנהיגים חיכו לראות מה שאר העם ייתן, והם הרגישו קצת אשמה על כך שלא הזדרזו. לכן עכשיו, כשחוגגים את חנוכת המזבח, כתוב וַיַּקְרִיבוּ. הם מיהרו להביא את הקורבנות והמתנות שלהם לפני כולם, מתוך רצון לתקן ומתוך שמחה גדולה.
התורה נותנת להם תארים מאוד מכובדים. הם נקראים נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וגם רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם, כי היה להם תפקיד כפול. מצד אחד הם היו מנהיגים חשובים של כל העם, ומצד שני הם דאגו וייצגו באהבה את המשפחות והשבטים שלהם.
תואר נוסף ומרגש שלהם הוא נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת. המילה הזו מזכירה מקלות. כשהיו בני ישראל עבדים במצרים, המנהיגים האלה היו השוטרים היהודים. כשהמצרים רצו להכות את העבדים היהודים במקלות, השוטרים האמיצים האלה הגנו על אחיהם וספגו את המכות בעצמם כדי להקל על העם. בזכות המסירות העצומה הזו והנכונות לסבול למען אחרים, ה' נתן להם שכר ורומם אותם להיות נשיאים חשובים.
בסוף הם נקראים גם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים, כי הם היו האנשים הנאמנים שעזרו למשה ולאהרון לספור ולמנות את בני ישראל. בגלל שהם עזרו בספירה, הם הכירו את האנשים מקרוב, דאגו למצב הרוחני שלהם, ורצו מאוד להביא קורבנות כדי להגן על השבטים שלהם ולשמור עליהם.