יצא לכם פעם לעמוד בתור למשהו ממש מרגש, ופתאום מישהו אחר נכנס לפניכם? זה בדיוק מה שהרגיש ראובן, הבכור של יעקב אבינו. ביום השני של חגיגות חנוכת המשכן, ראובן חשב שהגיע תורו להביא קורבן, אחרי ששבט יהודה הקדים אותו ביום הראשון. אבל משה רבנו הסביר לו שסדר המקריבים נקבע על ידי ה' בעצמו, והתור עבר לשבט יששכר.
למה דווקא יששכר זכו בכבוד הזה? כי שבט יששכר היה שבט של לומדי תורה, ולימוד התורה כל כך חשוב שהוא מקדים אפילו את זכות הבכורה. בנוסף, למי שהביא את הקורבן, נתנאל בן צוער, הייתה זכות מיוחדת. הוא היה זה שהמציא את הרעיון שכל הנשיאים יביאו מתנות למשכן. לכן התורה משתמשת במילה הִקְרִיב, כדי ללמד אותנו שהוא זה שגרם לכולם להקריב את המתנות שלהם.
אם תשימו לב, התורה כותבת קודם את השם שלו ואז את התפקיד שלו: נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר. בדרך כלל אומרים קודם את התואר, כמו "הנשיא נתנאל". אבל כאן השם שלו מופיע ראשון כדי ללמד אותנו שהחוכמה והמידות הטובות שלו היו חשובות יותר מהתפקיד המכובד שלו. הוא היה אדם מאוד עניו ולא השוויץ, וזה רמוז גם במילה נְשִׂיא שכתובה בצורה שמראה שהוא לא התנשא על אחרים.
למרות שנתנאל הביא בדיוק את אותה מתנה שהביא נשיא שבט יהודה ביום הראשון, התורה חוזרת ומפרטת את כל מה שהוא הביא, מילה במילה. למה? כדי לתת לו כבוד מיוחד, ולהראות לנו שהוא לא סתם העתיק ממי שהיה לפניו. הוא הביא את הקורבן מתוך מחשבה עמוקה והתכוון לכל פרט ופרט מכל הלב.