משלי, פרק ט״ו, פסוק י״ד

שמתם לב פעם להבדל שבין אנשים שתמיד שואלים שאלות ורוצים לדעת איך דברים עובדים, לבין כאלה שמעדיפים להתעסק רק בדברים חסרי משמעות? שלמה המלך מסביר לנו בדיוק את ההבדל הזה. אדם שיש לו לֵב נָבוֹן, כלומר אדם חכם, לא מחכה שהחכמה תגיע אליו מעצמה. הוא יְבַקֶּשׁ דָּעַת, הוא מתאמץ, מחפש ללמוד כל הזמן ורוצה להבין את העולם ואת דרכי ה' לעומק ולא רק מבחוץ. לעומת זאת, וּפִי כְסִילִים מתאר את הפה של הטיפשים, שרגיל להגיד רק דברי שטות. במקום לחפש חכמה, הפה שלהם יִרְעֶה אִוֶּלֶת. הם מתחברים אל הטיפשות, הופכים אותה לחברה קרובה שלהם וניזונים רק מדברים רדודים וחיצוניים, בלי לנסות להבין שום דבר באמת.