הרגשות האנושיים אינם נשארים בגדר חוויה נפשית בלבד, אלא משפיעים באופן ישיר ועמוק על בריאותו הפיזית של האדם ועל המראה שלו. רוב הפרשנים מסכימים כי הפסוק מציג את הניגוד הפיזיולוגי והנפשי שבין שמחה לעצבות.
כאשר לאדם יש לֵב שָׂמֵחַ, כלומר כאשר הוא שמח בחלקו ואינו כועס על הבלי העולם [רש"י, אבן עזרא], הדבר יֵיטִיב גֵּהָה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילה גֵּהָה משמעותה רפואה. כלומר, השמחה עצמה פועלת על הגוף כמו תרופה המוסיפה בריאות [אבן עזרא, מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישות נוספות מפרשות את המילה גֵּהָה מלשון אור, שכן השמחה מאירה ומשפרת את פניו של האדם [עמנואל הרומי, רש"י], או מלשון "גֵּוָה", כלומר הגוף החיצוני [מלבי"ם]. מבחינה פיזיולוגית, השמחה מרחיבה את הרוח בגוף ומפזרת את הדם והחום הטבעי לכלל האיברים, מה שמעניק להם כוח וחיות [רלב"ג, אמרי דעת].
לעומת זאת, וְרוּחַ נְכֵאָה, שהיא רוח שבורה, מדוכאת ועצובה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], גורמת לפעולה הפוכה. הדיכאון מכנס את הדם והחום אל פנים הגוף, ממעט את החיות הטבעית ובכך תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם. המילה גָּרֶם פירושה עצם, שהיא יסוד הגוף ועיקרו [אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. העצבות מייבשת את מוח העצמות ואת הבשר [מצודת דוד, עמנואל הרומי], ובמצב עמוק כזה של פגיעה פנימית, שום תרופה חיצונית כבר לא תוכל להועיל [אבן עזרא].
רובד פרשני נוסף מצביע על ההבחנה שבין החוץ והפנים של האדם. הלב מייצג את הכלי החיצוני והחומרי, ואילו הרוח מייצגת את הפנימיות. אדם יכול להיות בעל לב שמח בזכות הצלחות חומריות בעולם הזה, אך שמחה זו תשפר רק את המעטפת החיצונית שלו. אם במקביל רוחו הפנימית נכאה ושבורה, היא תייבש ותהרוס את עצמותיו, שהן מהותו הפנימית האמיתית. לכן, עיקר האדם הוא בפנימיותו [מלבי"ם, אלשיך].