השתיקה ניחנת בכוח רב לעצב את האופן שבו אדם נתפס בעיני סביבתו, עד כדי כך שהיא מסוגלת לחפות על חוסר ידע והבנה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכאשר האוויל שותק ולא משמיע את דבריו, הרואים אותו טועים לחשוב שהוא אדם חכם, שכן השתיקה משמשת כסייג לחכמה ומעלימה את איוולתו [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. המילה אֹטֵם משמעותה סתימה וסגירה [מצודת ציון].
הפרשנים עומדים על ההבדל שבין תחילת הפסוק לסופו, ועל העלייה בדרגה מחָכָם לנָבוֹן. יש המבארים כי נבון גדול מחכם, וכשם שיש הבדל בין המעלות הללו, כך פעולת האטימה של השפתיים מבטאת דרגת שתיקה גבוהה ומוחלטת יותר מסתם החרשה [מלבי"ם]. מנקודת מבט פנימית יותר, מוסבר כי אם האוויל שותק רק משום שאין בפיו דבר מלבד איוולת, הוא ייחשב לחכם בלבד. אך אם יצרו דוחף אותו לדבר, והוא מתגבר על הדחף, מבין את ההשלכות ובוחר לאטום את שפתיו, הרי שעל שליטה עצמית זו הוא ראוי לתואר הגבוה יותר של נבון [אלשיך].
מנגד, קיימת גישה פרשנית שונה לחלוטין, שלפיה הפסוק אינו עוסק באוויל שבוחר לשתוק, אלא באדם אחר שגורם לו להשתתק. לפי קו מחשבה זה, אדם המצליח להשתיק את האוויל ולמנוע ממנו להמשיך לדבר את איוולתו, הוא זה שחָכָם יֵחָשֵׁב, שכן מדובר בהישג כביר. בהתאמה, מי שאֹטֵם שְׂפָתָיו של האוויל ומשתיק אותו בגערה, הוא זה שייקרא נבון [מצודת דוד, עמנואל הרומי].