שתיקה וברירת מילים בקפידה הן החותם האמיתי של החכמה. האינטלקט האמיתי אינו נמדד ביכולת לדבר ללא הרף על כל נושא, אלא דווקא במידת האיפוק, בשליטה העצמית ובהבנת משקלה של כל מילה שיוצאת מהפה.
החלק הראשון של המשפט קובע כי אדם חוֹשֵׂךְ, כלומר מונע וחוסך [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], את אֲמָרָיו, הוא אדם יוֹדֵעַ דָּעַת. רוב הפרשנים מסכימים כי אדם בעל ידע רב אינו מרבה בדברים, ונמנע מפטפוטי סרק וממילים שאינן נחוצות [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד]. למעשה, דיבור מופרז על כל נושא שבעולם אינו מעיד על חכמה, אלא להיפך, על חוסר דעת [ביאור שטיינזלץ]. החכם בוחר לשתוק משום שהוא מבין את החטא והנזק שעלולים לנבוע מדיבור יתר [עמנואל הרומי], והוא רואה את הנולד ומחשב את השלכות דבריו [אלשיך]. מדובר באדם שיש לו דברי טעם ודעת לומר, אך הוא בוחר במודע לאצור אותם בתוכו [אלשיך].
בהמשך, נאמר כי אדם שהוא אִישׁ תְּבוּנָה הוא גם יְקַר רוּחַ. מילה זו נכתבת במקור כ"וקר" אך נקראת כ"יקר" [מנחת שי]. גישת רוב הפרשנים היא שחלק זה חוזר על הרעיון של תחילת המשפט במילים אחרות [מצודת דוד]. אדם שהוא יְקַר רוּחַ הוא מי שדבריו יקרים, נדירים ומועטים [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. רוחו כבדה ומיושבת, וקשה לו להשליך מילים מפיו בקלות ראש, בניגוד לכסילים שמוציאים החוצה כל מחשבה שעולה ברוחם [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. בנוסף, ביטוי זה מתאר אדם בעל נפש אצילה, עדינה ויקרה, המאגדת בתוכה את כל כוחות הנפש החשובים [אלשיך, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. עם זאת, ישנה אזהרה כי שתיקה ומיעוט דיבור צריכים לנבוע מתוך חכמה והתבוננות, ולא מתוך התנשאות וגאווה על אחרים, שכן אז מדובר במידה מגונה [רלב"ג].
למרות הכפילות הרעיונית, ישנו הבדל מהותי בין סוגי החכמה המוזכרים. בעוד שהתואר יוֹדֵעַ דָּעַת מתייחס לאדם שרכש את ידיעותיו באמצעות החושים וניסיון החיים, התואר אִישׁ תְּבוּנָה מצביע על מדרגה שכלית גבוהה יותר, של אדם המסוגל להסיק מסקנות בהיגיון, להבין דבר מתוך דבר ולקשר בין סיבה לתוצאה [מלבי"ם].