משלי, פרק י״ז, פסוק כ״ז

אדם יוֹדֵעַ דָּעַת, שרכש את חכמתו מניסיון החיים, הוא מי שחוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו, כלומר חוסך את מילותיו ונמנע מפטפוטי סרק. הוא מבין את הנזק שעלול לנבוע מדיבור יתר ובוחר במודע לאצור את דבריו בתוכו, מתוך מחשבה על השלכותיהם. בדומה לכך, אִישׁ תְּבוּנָה, בעל המדרגה השכלית הגבוהה המאפשרת לו להבין דבר מתוך דבר, ניכר בהיותו יְקַר רוּחַ. זהו אדם בעל נפש אצילה שרוחו מיושבת, ולכן דבריו יקרים, נדירים ומועטים, בניגוד לכסילים המבטאים כל מחשבה שעולה בדעתם. עם זאת, שתיקה זו חייבת לנבוע מתוך חכמה והתבוננות, ולא מתוך גאווה והתנשאות על אחרים.