יצא לכם לפגוש אדם שמדבר ומדבר על כמה שהוא חכם ומוצלח, אבל במציאות המעשים שלו בכלל לא מראים את זה? חכמת משלי מלמדת אותנו שיש קשר הדוק בין האופי של האדם לבין צורת הדיבור שלו. המילה נָאוָה פירושה דבר יפה, הולם ומתאים. לכן, לאדם שהוא נָבָל, כלומר אדם קמצן שמתנהג בצורה לא טובה, ממש לא מתאימה שְׂפַת־יֶתֶר. הכוונה היא לדיבורים מיותרים של גאווה והשתחצנות. כשאדם כזה משוויץ ומהלל את עצמו, זה פשוט לא מתאים למעשים שלו, ומוטב לו לשתוק.
לעומת זאת, יש את הנָדִיב, שהוא אדם מכובד, בעל מידות טובות ורוחב לב. כאן מגיע הכלל החשוב: אם לאדם הקמצן לא מתאים להשוויץ, על אחת כמה וכמה שלאדם הנדיב והמכובד לא מתאימה שְׂפַת־שָׁקֶר. שקר הוא פגם צורם הרבה יותר כשהוא מגיע מאדם טוב בעל מעלות. זה קורה, למשל, כשאנשים מכובדים מגזימים ומספרים על מעשי חסד שהם בכלל לא עשו, או כשהם מבטיחים לעזור ולתת אבל לא מקיימים את ההבטחה שלהם. בסופו של דבר, אנחנו לומדים כמה חשוב שהמילים שיוצאות לנו מהפה יהיו תמיד אמיתיות ויתאימו למעשים הטובים שלנו.