ערכו האמיתי של האדם אינו נמדד בנכסיו החומריים, אלא בקנייניו הרוחניים והחברתיים. הפסוק מציב היררכיה ברורה המעמידה את התכונות הפנימיות והמוסריות מעל להון החיצוני, מתוך הבנה שהן אלו המעניקות לאדם ביטחון ומעמד של קבע בעולם.
הפרשנים מסכימים כי מילת התואר טוֹב שבסוף הפסוק מתייחסת גם לתחילתו, כלומר מדובר על "שם טוב", וכן המילה נִבְחָר, שמשמעותה רצוי ומועדף, חלה על שני חלקי הפסוק [אבן עזרא, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ].
בחלקו הראשון של הפסוק, נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשם הטוב שאדם רוכש לעצמו בזכות תכונותיו, יושרו ומעשיו הטובים, עולה בערכו על ממון רב. הסיבה לכך נעוצה בהבדל שבין פנים לחוץ: העושר הוא מצב חיצוני, נתון לשינויים, שיכול לאבד פתאום ולגרום לבעליו דאגות ונדודי שינה. לעומתו, השם הטוב מתעצם בנפש האדם, הופך לחלק בלתי נפרד ממנו ואינו מכביד עליו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, בעוד שהעושר והעוני הם גזירה מאת ה׳ ואינם מעידים בהכרח על זכויותיו של האדם, השם הטוב הוא קניין שהאדם משיג בעצמו באמצעות בחירותיו [אבן עזרא, אלשיך].
הפרשנים מצביעים גם על היתרון המעשי של השם הטוב: אדם עשיר שאיבד את הונו ואין לו שם טוב, יגלה שהבריות אינן סומכות עליו. לעומת זאת, אדם בעל שם טוב שניחן במידות ישרות, גם אם יעני, יזכה לאמון הסביבה שבסופו של דבר יביא לו הצלחה [עמנואל הרומי]. בנוסף, השם הטוב משיג לאדם כבוד והשפעה רבים יותר מאלו שניתן לקנות בכסף [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק, מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב, מוסבר כי היכולת להבין את המציאות, להתנהל בחן, למצוא חן בעיני הבריות ולהיות אהוב עליהן, היא בעלת ערך רב יותר ממטבעות יקרים [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. לכסף ולזהב ישנו ערך רק משום שבני האדם הסכימו לתת להם שווי, בעוד שהחן הוא תכונה פנימית ואמיתית. אדם בעל חן יצליח להשיג משליטים ושרים הרבה יותר ממה שיוכל להשיג אדם המנסה לשחדם בכספו [מלבי"ם]. החן הטוב משמש לאדם מחסה מפני רעות בצורה יעילה יותר מהון, שכן אהבת הבריות חזקה מזהב השמור בארגז [רלב"ג].
יש מן הפרשנים שמוסיפים נדבך רוחני, ומסבירים כי החֵן מתבטא גם במציאת חן בעיני ה׳. אדם כזה זוכה שמעשיו יתקבלו ותפילותיו ייענו, וזהו יתרון עצום על פני כל הון גשמי [אלשיך]. לבסוף, נערכת הבחנה בין שני חלקי הפסוק: בעוד ששֵׁם הוא תוצר של מעשי האדם, החֵן הוא לרוב מתנת חינם שה׳ מעניק לאדם בזכות אותם מעשים [אבן עזרא, מלבי"ם].