מידת הנדיבות אינה נמדדת רק בשיעור הנתינה, אלא בעיקר בגישתו הפנימית של הנותן ובנכונותו לחלוק את אשר לו. אדם שהוא טוֹב עַיִן הוא מי שמביט על סביבתו בעין חיובית, מזהה את חסרונם של אחרים ומשתדל למלא אותו [ביאור שטיינזלץ]. אדם זה, המעניק לעני ברוחב לב ובעין יפה, עתיד להתברך בשפע מאת ה' [אבן עזרא, מצודת דוד].
הפרשנים מסכימים כי גדולתו של הנותן באה לידי ביטוי במילה מִלַּחְמוֹ. הנתינה אינה מן העודפים או מן השאריות, אלא מעיקר סעודתו של האדם וממה שהוא עצמו זקוק לו לאכילתו [חומת אנך]. הברכה האמיתית אינה תלויה בהכרח בעושר רב, אלא בעצם ההקרבה. אפילו אדם עני שחי בצמצום, וברשותו רק לחמו שלו, והוא בוחר לחלוק אותו עם דל אחר, זוכה לברכה גדולה ואמיתית יותר מעשיר הנותן רק ממה שנותר לו [אלשיך, חומת אנך]. גישה זו גם מדגישה כי הנדיב נותן דווקא מלחמו שלו ומנכסיו הפרטיים, ואינו מסתפק בזירוז אחרים לתרום בעוד הוא שומר על ממונו שלו [אלשיך].
בזכות נתינה זו, הוּא יְבֹרָךְ. חלוקת הרכוש עם העני לא תביא את הנותן לידי מחסור, אלא להפך, ה' יברך את מעשה ידיו וישפיע עליו שפע רב יותר, מתוך ידיעה שהוא ימשיך להשתמש בכוחו ובעושרו כדי להיטיב עם הבריות [רלב"ג, מצודת דוד, עמנואל הרומי]. מעבר לברכת ה', יש המפרשים כי הברכה מגיעה ישירות מפיו של העני המתארח. אף על פי שברכה פומבית וקולנית עלולה לעיתים לעורר קפידה ועין רעה, מאחר שבעל הבית מסר לאורח את לחמו האישי שהיה זקוק לו באותה שעה, הוא מוגן מכל נזק וזוכה לברכה שלמה וראויה [אדרת אליהו].
רובד נוסף של הפירוש חורג מן התחום החומרי אל עבר העולם הרוחני. על פי קו מחשבה זה, הטוֹב עַיִן הוא אדם שניחן בשפע של חכמה אלוהית, ואילו הדָּל הוא מי שחסר אותה. כאשר החכם חולק את חכמתו שהיא מִלַּחְמוֹ עם התלמיד, חכמתו אינה מתמעטת. להפך, הוא מתברך וידיעותיו רק הולכות ומתרבות בזכות עצם פעולת הלימוד וההשפעה על הזולת [עמנואל הרומי].