דימוי חקלאי פשוט ממחיש כאן את עקרון המידה כנגד מידה, ומלמד כיצד מעשי רשע שבים ופוגעים לבסוף במחולליהם.
האדם הזוֹרֵעַ עַוְלָה, כלומר עשיר או בעל שררה המנצל את מעמדו כדי לעשות עוול ולרדות באנשים חלשים [אבן עזרא, רלב"ג, אלשיך], סופו שיִקְצָר־אָוֶן (רשע, עמל וצרות). הפרשנים מסכימים כי כשם שחקלאי קוצר בדיוק את המין שאותו טמן באדמה, כך האדם מקבל עונש התואם במדויק את פעולתו [רש"י, מצודת דוד, עמנואל הרומי]. במקום להפיק תועלת ממעשיו הרעים, הרעה תשוב על ראשו שלו ותהרוס אותו [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. הצלחתו הזמנית של עושה העוולה עלולה אף להוביל אותו לכפירה ולמחשבה כי 'ה אינו משגיח על מעשיו [אלשיך]. על פי מסורת הקריאה והכתיב, המילה נכתבת עם האות וי"ו ("יקצור") אך נקראת בקמץ קטן ("יִקְצָר") [מנחת שי].
בהמשך, המילים וְשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ יִכְלֶה משתמשות במילה "שבט" (מקל) כהשאלה לזעם, כעס וכוח שליטה [אבן עזרא, מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לכוחו של הרשע: השררה, היכולת או העושר שבאמצעותם הכה ורדה באחרים באכזריות, יישברו לבסוף וייעלמו מן העולם.
מנגד, קיימות גישות נוספות לביאור ביטוי זה:
- גישה אחת ממשיכה את הדימוי החקלאי מתחילת הדברים ומסבירה כי "שבט" הוא קנה השיבולת של הרשע, שילך ויכלה [רש"י].
- גישה אחרת מסבירה כי "שבט עברתו" מתייחס דווקא לזעמו של 'ה, אשר ישלים את חמתו על האדם החוטא ויכלה אותו לחלוטין [עמנואל הרומי].