הענווה אינה רק מידה התנהגותית, אלא מצב תודעתי עמוק המשמש כתשתית לשלמות רוחנית וגשמית. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה עֵקֶב משמעותה סוף, אחרית או בעקבות, על שם העקב שהוא סופו של הרגל, החלק המסיים [מצודת ציון, אבן עזרא, שטיינזלץ, אמרי דעת].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שקיים תהליך סיבתי טבעי: עֵקֶב עֲנָוָה – כלומר, בסופה ובעקבותיה של הענווה – מגיעה יִרְאַת ה'. כאשר האדם מתבונן במציאות, מכיר בשפלות ערכו ומרגיש כאין וכאפס אל מול גדולת הבורא והיצירה, הדבר מכניס בלבו יראת רוממות ופחד מלעבור על רצון ה' [רלב"ג, מלבי"ם, מצודת דוד, עמנואל הרומי]. זוהי שרשרת שבה מידה טובה אחת גוררת ומסובבת מידה נוספת [אבן עזרא]. מנגד, קיימת גישה הפוכה הרואה בענווה את העיקר והשורש, ואילו יראת ה' נחשבת טפלה לה, בבחינת "עקב" ומדרס לרגליה של מידת הענווה [רש"י].
כתוצאה משילוב המידות של ענווה ויראה, האדם זוכה לשכר משולש: עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים. ברמה הגשמית והחברתית, הבורא מעניק לאדם שפע חומרי ומרומם אותו מידה כנגד מידה, שכן העניו אינו מתגאה וממילא ה' מגביה אותו [מלבי"ם]. בנוסף, דווקא לאדם שמחזיק בענווה ונותר ביראת חטא גם לאחר שהשלים את מידותיו ראוי להעניק עושר, שכן לגביו אין חשש שהשפע יגרום לו לבעוט ולחטוא [אלשיך]. העניו, השמח בחלקו ונמנע ממריבות, זוכה באופן טבעי לכבוד מבני אדם ולחיים שלווים, שקטים וארוכים [עמנואל הרומי, אבן עזרא].
ברובד עמוק יותר, חלק מהפרשנים מבארים שכר זה במונחים רוחניים ושכליים. עֹשֶׁר אינו רק ממון, אלא ריבוי של חכמה, שכן אדם עניו מוכן להשפיל עצמו כדי ללמוד מאחרים, בניגוד לגאוותנים הבזים לחכמה. וְכָבוֹד מתייחס גם לכבוד הנפש לאחר המוות בחברת החסידים, וְחַיִּים רומזים לא רק לאריכות ימים בעולם הזה בהשגחת ה', אלא גם לחיי הנצח של הנפש בעולם הבא, כשהיא צרורה בצרור החיים [עמנואל הרומי, מלבי"ם, אלשיך].
יש המפצלים את מבנה הפסוק לשני נתיבים מקבילים של סיבה ותוצאה: בעקבות הענווה האדם זוכה לעושר ולכבוד מאת החכמים והבריות המעריכים מידה זו, ובעקבות יראת ה' הוא זוכה לחיים בעולם הזה ובעולם הבא [עמנואל הרומי].