בני אדם נוטים לחפש דרכים שונות כדי להגדיל את הונם, אך לעיתים קרובות פעולות שנראות כרווחיות מתגלות כהרות אסון ומובילות לתוצאה ההפוכה בדיוק.
החלק הראשון של הפסוק עוסק באדם אשר עֹשֵׁק דָּל. הפגיעה דווקא באדם העני נובעת מכך שאין לו את הכוח להתגונן ולהגן על רכושו מפני החזקים ממנו [מצודת דוד], והעושק הזה כולל גם מניעת חסד ועזרה שהיו ראויים להינתן לו [עמנואל הרומי]. מטרת הפגיעה היא לְהַרְבּוֹת לוֹ, כלומר להגדיל את עושרו האישי של הפוגע [מצודת דוד, אבן עזרא], ויש המפרשים מילה זו גם מלשון גביית ריבית [מלבי"ם]. החלק השני של הפסוק מתאר פעולה הפוכה לכאורה, והיא נֹתֵן לְעָשִׁיר, אדם המעניק מתנות לאנשים בעלי ממון.
המשותף לשתי הפעולות הללו הוא סופן, אַךְ־לְמַחְסוֹר. בשני המקרים לא יצמח לאדם כל יתרון, אלא רק חסרון בכיסו, עלבון וכאב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הגזל מן העני מביא עמו קללה שתאבד את רכושו של העושק, והכסף עלול להתגלגל בסופו של דבר לידי זרים [רש"י]. מנגד, מתן מתנות לעשיר מחסר את ממונו של הנותן מבלי לזכות אותו בשכר על מצוות צדקה [מצודת דוד]. יתרה מכך, העשיר אינו מעריך את המתנה, הוא חש שהכל חייבים בכבודו, ולכן גם לא יגמול טובה לנותן אלא אף ילעיג עליו [רלב"ג, אלשיך]. במבט של השגחה עליונה, ה' מרחם על העני שנעשק ומרבה את כספו, כך שדווקא חסרונו של העני הופך לסיבת התעשרותו, בעוד שהעושק מאבד את הכל [אלשיך].
גישה ייחודית מציגה את הפסוק כביקורת נוקבת גם על מי שפועל מתוך כוונות טובות כביכול. גם אם אדם מעכב את כספו של העני במטרה להשקיע אותו, להפיק ממנו רווחים ולתת לעני סכום גדול יותר בעתיד שיהפוך אותו לעשיר, הדבר עדיין נחשב לחטא ולמחסור. העושר העתידי אינו יכול לכפר על הלחץ, הרעב והמצוקה שהעני נאלץ לסבול בהווה בגלל עיכוב כספו, והמטרה הטובה אינה מקדשת את האמצעים הפסולים [מלבי"ם].
ברובד הנפשי והפילוסופי, הפסוק מתפרש כמאבק פנימי באדם. יש הרואים במילה דל סמל לשכל ולרוח, ובמילה עשיר סמל ליצר ולתאוות הגוף. אדם שעושק את כוחותיו השכליים ומשעבד אותם רק כדי לספק את תאוותיו הבהמיות, ימצא את עצמו לבסוף בחסרון הגדול מכולם והוא חוסר בחכמה [עמנואל הרומי]. מנגד, ניתן לראות דווקא בתאוות הגופניות את הדל. אם אדם עושק את תאוותיו ומונע מהן את סיפוקן, הדבר יביא לו שובע ורוגע שכן התאוות יתמעטו וייחלשו. אך אם הוא נותן לעשיר, כלומר מזין ומספק את יצרו הנמשך אחר התאוות, הוא ירגיש תמיד מחסור ורעב פנימי שאינו בא על סיפוקו לעולם [רלב"ג].