משלי, פרק כ״ד, פסוק י״ב

אדם עלול להתחמק מאחריות להציל את זולתו מסכנה, ושמא יאמר, כִּי־תֹאמַר, כהצדקה לחוסר מעש הֵן לֹא־יָדַעְנוּ זֶה, כלומר שלא ידע על הסכנה או שאין טעם להתאמץ עבור מי שכבר נגזר דינו. אולם תירוצים אלו חסרי משמעות מול ה', שכן הֲלֹא־תֹכֵן לִבּוֹת הוּא־יָבִין, הוא נמצא בתוך הלבבות ומבין את הכוונות הנסתרות ביותר שמניעות את האדם. יתרה מכך, בהיותו וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע בידיעה מוחשית את האמת החקוקה בנפשך, ובוחן אם אכן השתדלת לעשות את הטוב כפי יכולתך. משום כך, העמדת פנים לא תועיל וה' ישפוט כל אדם במידה כנגד מידה, וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ. מי שהתרפה מלהציל ייענש וכוחו ייחלש, ואילו מי שפעל מתוך כוונה שלמה להציל יזכה לגמול, אפילו אם פעולתו לא צלחה בסופו של דבר.