משלי, פרק כ״ד, פסוק ז׳

תפיסתו המוטעית של האדם לגבי גבולות יכולתו מונעת ממנו לרכוש דעת, ומותירה אותו חסר אונים ברגעי המבחן של החיים. בעיני האֱוִיל, החָכְמוֹת נתפסות כרָאמוֹת, כלומר כמושגים עליונים וגבוהים שאין להשיגם או כאבנים טובות שקשה לאסוף, ולכן הוא מתייאש מראש מן הלמידה. כתוצאה מחוסר הידע שלו, כאשר הוא נמצא בַּשַּׁעַר, מקום ההתכנסות של החכמים והזקנים, הוא נותר אילם וחסר יכולת להשתתף בשיח. משום כך לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ גם בשער המשפט, שם יפסיד את ממונו מחוסר יכולת לטעון כראוי, או בשער המערכה הרעיונית, שבה לא יוכל להגן על עמדותיו בכוח השכל.