הפסוק מזהיר מפני הסכנות הטמונות בעדות שקר, בדיבור מיותר ובשימוש מניפולטיבי בשפה, ומציג מנעד רחב של פגיעות אפשריות.
המושג עֵד חִנָּם מתפרש בכמה אופנים. הפירוש הבסיסי הוא אזהרה שלא להעיד כדי לחייב אדם על מעשה שלא עשה [מלבי"ם]. עם זאת, איסור זה תקף גם כאשר העד משוכנע שחברו צודק, אך הוא עצמו לא ראה את המעשה, ואפילו אם מדובר בעדות שאין בה נזק כספי [מצודת דוד]. יש שרואים בכך אזהרה מפני עדות שניתנת מתוך חנופה ורצון לכבד את הזולת, גם ללא הפסד ממון [אלשיך], או פשוט אזהרה שלא להתערב בעסקיהם של אחרים ולהעיד כאשר אין בכך צורך ממשי [ביאור שטיינזלץ]. גישה ייחודית מרחיבה את האיסור לתחום ההגות והמדע, ומזהירה מפני המצאת נתונים או שקרים כדי לסתור דעות של חכמים קודמים, מעשה שעלול לבלבל את מחפשי האמת [רלב"ג].
המילה וַהֲפִתִּיתָ זוכה למגוון רחב של ביאורים, הנגזרים משורשים לשוניים שונים. כאשר המילה נגזרת משורש פ.ת.ה שעניינו פיתוי, הפרשנים חלוקים לגבי כיוון ההשפעה. יש המזהירים את האדם שלא יתפתה לדברי חברו ויסכים להעיד עבורו [רש"י], ויש המפרשים זאת כשאלה רטורית המופנית לאדם: האם תעיד שקר ותפתה גם אחרים לעשות זאת? [אבן עזרא]. גישה נוספת קושרת זאת למערכת יחסים של תלות הדדית פסולה, ומזהירה את האדם שאף אם בעבר פיתה את חברו להעיד עבורו עדות שקר, עליו להימנע מלהשיב לו באותה מטבע כעת [מצודת דוד, עמנואל הרומי]. בנוסף, מובעת אזהרה כי פיתוי השפתיים לעדות שקר קלה שאין בה הפסד ממון, יוביל בהכרח להידרדרות מוסרית ולעדות חמס שיש בה גזל [אלשיך].
פרשנים אחרים גוזרים את המילה משורשים שונים לחלוטין. יש הקושרים את המילה לשורש פ.ת.ת שעניינו שבירה וחיתוך, ומסבירים כי עדות שקר שוברת ומרסקת את הזולת, ומשולה להריגת אדם באמצעות השפתיים בלבד [עמנואל הרומי]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון פת לחם, כאזהרה שלא להעיד שקר רק כדי להרוויח שכר ומזון [מלבי"ם]. לבסוף, יש המבארים את המילה במשמעות של פטפוט והרחבת הדיבור, ומדגישים את החשיבות שבשמירה על פה סגור ובהימנעות מדיבור סתמי [ביאור שטיינזלץ].