התבוננות באורח חייו של העצל חושפת תהליך הדרגתי של בזבוז זמן והתמכרות למנוחה. בתחילה העצל שוקע בשנות, שהיא השינה הקבועה והעמוקה, ולאחר מכן הוא עובר לתנומות, שהיא שינה קלה יותר [מצודת ציון, מלבי"ם]. מצב זה של נמנום לאחר היקיצה מהשינה המרכזית אינו נובע מצורך אמיתי, אלא מתוך פינוק ותענוג של אדם השרוי במצב של חצי שינה [מלבי"ם].
לאחר שהעצל מתעורר לבסוף גם מתנומתו, הוא עובר לשלב של חִבֻּק יָדַיִם. זוהי תנוחתו של אדם השוכב לנוח ומשלב את ידיו זו בזו [מצודת דוד]. בשלב זה הוא כבר אינו ישן, אך הוא עדיין מתעצל לקום וללבוש את בגדיו, ומעדיף להישאר לשכב במיטתו ללא מעש [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מתוך תיאור זה נלמד מוסר השכל על טבעה של העצלות: העצל מפסיד את זמנו היקר שעה אחר שעה, תחילה בשינה, אחר כך בנמנום ולבסוף בשכיבה סתמית, וכך הזמן חולף והולך לו [עמנואל הרומי]. לאור זאת, המסקנה והדרך הנכונה שיש לאמץ היא למעט ככל האפשר בשינה, בתנומה ובמנוחה מיותרת [מצודת דוד].