משלי, פרק כ״ד, פסוק ל״ג

העצלות מובילה לתהליך הדרגתי של בזבוז זמן והתמכרות למנוחה. בתחילה האדם שוקע אל שֵׁנוֹת, שהיא השינה הקבועה והעמוקה, ולאחריה עובר אל תְּנוּמוֹת, שהיא שינה קלה הנובעת מפינוק ותענוג של אדם השרוי בחצי שינה. כשהוא מתעורר לבסוף הוא עובר למצב של חִבֻּק יָדַיִם, בו הוא משלב את ידיו ומעדיף לִשְׁכָּב במיטתו ללא מעש במקום לקום ולהתלבש. מתוך התבוננות באובדן הזמן המתמשך נלמד מוסר השכל, כי הדרך הנכונה היא להקפיד על מְעַט שינה, נמנום ומנוחה מיותרת.